והגדת לילדייך

יום שישי בבוקר, חיפה, חנוכה 2015

כל השבוע חיכינו ליום הזה 

כי תכננו ללכת למוזיאון. 

קצת קולטורה. 

בוקר דצמבר שמשי קדם את פנינו 

וחנינו קצת רחוק כדי ללכת על הטיילת המהממת של מרכז הכרמל 

שצופה על המפרץ. 

בימים אלה מוצגת ב"מוזיאון טיקוטין לאומנות יפנית",

תערוכה בשם "האראג'וקו סטייל" - אופנת רחוב יפנית בצילומיו של קילט דואיטיס. 

לכו לראות, עם הילדים או בלעדיהם.

התערוכה מציגה תמונות של נשים וגברים יפנים שלבושים בבגדים ססגוניים ואוונגרדים 

שמבטאים בעיני - חופש.

חופש להיות, בלי להתחשב במגבלות של "מה יגידו"

"מותר או אסור" אופנתיים, 

"גברי או נשי"

ובעיקר, יכולת ללכת עד הסוף, בהגזמה, עם הביטוי האישי.

כשראיתי את הפרסום לתערוכה, בשלטי החוצות העגולים החיפאיים, 

עלו לי מחשבות שעיקרן : 

מחנכים אותנו ,"להיות כמו כולם, חלק מהעדר, חלק מהשבט" 

ובתורנו - גם אנחנו מחנכים באותו האופן.

חשבו על הקונוטציה שעולה בכם לשמע התיאור הוא "מיוחד" "שונה" או "קצת אחר".

אפשר לסיים כאן...

אבל בכל זאת, עוד כמה מחשבות.

מדינה שהמדים הם חלק מה DNA שלה

ואח"כ 

מחליפים אותם 

סנדלי השורש והמוצ'ילה 

אתה מזהה ישראלים כמוך, מקילומטר, גם הרחק מאזור חיוג 972.

אז צפיתי בתערוכה, בעיניים כלות

על היכולת הזו - 

להתחפש, להתגנדר, להתקשט, 

בכל צבעי הקשת, 

להיות בני בלי גיל... לא רק בפינת ה Dress up.

נניח - הילד שלכם או הילדה מבקש לצאת החוצה עם התחפושת 

האם תתנו לו ? 

כמה מוקדם אנחנו "חותכים" להם את היצירתיות והדמיון 

בשם הקונפורמיסטיות 

והמציאות. 

או, נניח והילד בוחר בגד שהוא לא לטעמכם האישי?

מה תעשו? תאפשרו לו "לבטא את עצמו" או "תקטלו" ותטילו וטו?

(כמובן, כדי להגן עליו, כי אתם יודעים, מה "כולם יגידו... ")

ואולי דווקא - הביטוי האופנתי הכי בוטה של הלך רוח זה

היא העובדה כי כמעט לא ניתן להבדיל בין בגדי הילדים לבגדי המבוגרים 

יש גרסאות מיני מי של בגדי הגדולות גם לקטנות...

והילדות נראות נפלא, 

טרה טרה שיק,

רק לא ילדות. 

ואחרי התערוכה 

עלינו לשתות שוקו חם וקפה בהתאמה

ואני חשבתי... 

"מה הבת שלי תספר ביום הראשון אחרי החופש, 

שישאלו איפה הייתם בחופש

והיא לא תענה:

הפסטיגל,

כמתבקש".

הסיכון בשלום עדיף על הסיכוי שבמלחמה

ימים קשים עוברים על כולנו. 
חושבים פעמיים לפני שיוצאים מהבית.
היות והחדשות מדברות על ה"סגר"
חשבתי שהוא במידת מה חל על כל הצדדים. כולם נסגרים פנימה, בפחד.

אבל היום בבוקר 
כשסידרתי מערכת 
מצאתי בתוך התיק של הבת שלי את הדף הבא 
והתנחמתי, על אמת 
שזה מה שמלמדים את הילדים שלנו.

וכל המילים, היפות האלה...
שיש בהן הבטחה לאיזשהו עתיד עבורנו ועבורם 
נראות כל כך תלושות מול מציאות בלתי אפשרית.

אבל - היי,
הבלוג שלי לא עוסק בפוליטיקה, אלא במשפחות.
   
ואני מוצאת לנכון לכתוב את כל זה דווקא כאן 
כיוון שכל מה שכתוב על הדף, 
הוא האמת שלי.

משפחות בהתפרקות ובפרידה יכולות להיגרר לשנים של מאבק,
רגשי, כלכלי, מסית, מפלג, מכסח, משפיל, מענה, 
להוציא הון כסף עליו 
כדי  
שבסופו של דבר - במרבית המקרים 
הם יצטרכו לשבת ולקבוע "הסדר" איך חיים בנפרד.

אני רוצה להדגיש כי היגררות לתוך מאבק 
היא לא רק של צד אחד.
"צריך שניים לטנגו".

כשהייתי צעירה ממש,
הייתה פעולה בתנועה 
שקראו לה 
"הסיכון בשלום עדיף על הסיכוי שבמלחמה".
אני חושבת שזה נכון בכללותו,
אך בטח שבמצב הרגשי העדין והכואב שבו נתונים כל בני המשפחה סביב הפרידה.

אין הסכמים קלים (כנראה)
ואין הסכמים שאין בהם ויתורים.
זה המשמעות של הסכם. שני הצדדים יוצאים בחוויה של WIN.
בשביל זה צריכים לשבת לשולחן שני אנשים מבוגרים
שמבינים שלמרות הפגיעה 
אני צריך או צריכה לכבד את הבן אדם שיושב מולי,
בדרך כלל כהורה של הילדים המשותפים.
זה קשה.
מממממ-אאאאא-דדדדד!!!

אבל זה עדיף. 
זה עדיף לכל אחד מהצדדים, לבריאות הנפשית והרגשית, למשאביו הכלכליים 
זה עדיף לילדים
שלא יאלצו לספוג לקרבם את שאריות הרעל והמלחמה.
המורשת שלכם עבורם 
היא בדיוק - האופן בו אתם נוהגים בהורה השני שלהם. 


הלוואי 
ויבואו ימים של שקט.

תמיד הכי חשוך לפני...

השנה כחלק מהחופשה המשפחתית
עצרנו ללילה במצפה רמון. ממליצה בחום.

בשנה שעברה עצרנו בחוות האלפקות. כל מי שהיה,  מכיר את הדרך המעט מפותלת וצדדית שמובילה לחווה.
בעיניים עירוניות באמצע שום מקום הקימה המשפחה המיוחדת הזו - מקום קסום. אני לא מכירה עוד שכמותו.
בעיני יש לראות בכך הוכחה לכוח של משפחה ושל חלום.

השנה, נסענו למצפה הכוכבים יחד עם חברים טובים שלנו.
ולמה הסיפור על האלפקות?
כי למי שמכיר איך מגיעים לחווה, פשוט ממשיכים לנסוע פנימה.
ועוד פנימה
ועוד ועוד.

מה שונים הכוכבים במצפה רמון לבין אלה שרואים בחיפה חשבתי לעצמי....

או הו - תאמינו לי שונים מאד!

האיש שלי, אותו אני שואלת את כל השאלות שאני לא יודעת אמר
שרואים אותם יותר טוב כי חשוך שם.

לא צילמתי
אבל נוף הכוכבים שנגלה לעיננו היה לא פחות ממרהיב.
ירח יחסית מלא האיר את שמי הלילה שפשוטו - נצצו בזוהר אלפי כוכבים.
חלקם נראו קטנים, אחרים גדולים יותר ובוהקים
תוכלו להסתכל כאן כדי להבין.

אני מספרת לכם על כל זה משתי סיבות:
הראשונה - תיסעו לראות בעצמכם. ותביאו מצלמה. זה כל-כך יפה.
ובאמת יש לנו ארץ נ-הדרת.
והשנייה כדי לכתוב משהו על פרספקטיבה.
על אף שישראל כזו קטנטונת, שירדנו מהכרמל ועברנו למכתש
היא נראתה לנו שונה. כולה, מרחק של 3 שעות (פלוס עצירה).
הנוף אחר, הצמחייה שונה, הטמפרטורה שונה, הקצב אחר.
ודברים שרואים משם, ממש לא רואים מכאן.

זה לימד אותי משהו על נקודות מבט, כי בעצם הכ-ל תלוי איך מסתכלים או מאיפה מסתכלים.
זה מצריך עוד זמן כדי לבחון דברים ולחפש אותם מעוד זווית
בטח לפני שמקבלים החלטות
או חושבים בנחרצות על משהו.

ולבסוף - איך הדברים הכי יפים, הם חני חינם.

הקייטנה שברמות ים ליד ים הרמות

האם מישהו מכם מזהה מאין לקוחה הכותרת?

מדובר בפתיחה לאחד מספרי הילדים האהובים עלי בכל הזמנים.... והשבוע קניתי אותו במהדורה חדשה לדור ההמשך.

הייתי שמחה לדעת מי מבין "ההורים הגרושים" או הורים שהם בעצמם ילדים שגדלו בבית שבו ההורים התגרשו מכיר את הספר, ואני רוצה לקוות כי כל מי שיקרא
יזהה או יגיד אההההה.... מלא בנוסטלגיה דביקה שיבין שמדובר ב"אורה הכפולה" של אריך קסטנר.

נדמה לי שזה ספר שקראתי הרבה מאד פעמים.
לי ואורה נפגשות בקייטנה (כאמור, שבים הרמות) ומחליטת לעולל תעלול להוריהן.
למי שלא קרא את הספר, ההמלצה החד משמעית שלי היא - גשו לקרוא.
מדובר בחובה כהורים לילדי שני הבתים ולו כדי להבין את הצורך, הגעגוע ואת מאווי הנפש באיחוד התא המשפחתי.
גם אם הפנטזיה איננה מציאותית
הספר מאפשר "קתרזיס" דרך הזדהות עם הדמויות.

דרך הסיפור אפשר לכתוב מעט על חופשת הקיץ הקרבה.
הילדים יוצאים לחופש והנושא מחייב את הערכות שני ההורים.
*נסו לתאם מראש זמנים שבהם הילד שוהה אתכם. אם אתם נוהגים בשיטת היום כן יום לא, או בשיטת כל סופ"ש השני, נסו דרך הידברות לאפשר לילדים שהות ממושכת יותר במחיצתכם, כדי לייצר תחושה של יציבות והמשכיות. כמה ימים ביחד יכולים להיצרב כזיכרון מתוק.
*חשוב לבדוק עם הילד את מועדי הטיולים, המחנק"ים (מחנות קיץ) או אירועי הכיתה.
*חשוב לתאם עם ההורה השני כללי התנהגות ברורים באירועים המשותפים. אתם מגיעים לשם כדי להיות עם הילד ולא כדי "לאמלל" האחד את השני.
*חשוב לתאם כהורים את נושא החופשות. מראש. לעיתים הורה רוצה לצאת עם ילדיו לחו"ל. יציאה מהארץ מחייבת הסכמה של שני ההורים, העברת דרכונים, מתן מידע היכן ואיפה תשהו. בהקשר לכך אני מציעה כי תתנו את היחס אותו הייתם רוצים לקבל.
*אפשרו לילדיכם לשתף את ההורה השני בחוויות. בין אם דרך טלפון, תמונות בווטסאפ או מיילים. תנו לילד לבחור את השיטה המועדפת עליו. היו רגישים לצורך שלו לקנות מזכרת להורה השני, או לזכור אותו באופן חופשי ונטול אשמה.
*תאמו עם ההורה השני את נושא "הכנת שיעורי הקיץ" אם ילדיכם עדיין בגיל.... על מנת שלא יווצר מצב שבו הורה אחד עושה "כיף" והורה שני עושה "שיעורים".
*תאמו את נושא הקניות וההצטיידות לשנה הבאה. החליטו מראש על מדיניות: כל כמה שנים קונים תיק ומצטיידים מחדש.
*גלו גמישות אחד כלפי השני. הקיץ מלא באירועים. כאנשים שונים אנחנו רוצים לחשוף את הילד לעוד עולמות. לא על הכול חייבים להסכים... הילד יכול להיחשף לשוני בין ההורים. במובן זה "סמכו" על הילד שיוכל לבחור את דרכו ולייצג את העדפותיו מול ההורה השני כמובן, בהתאם לגילו.
*גלו גמישות גם בזמנים. תנו גיבוי האחד לשני.
*ועצת הזהב לסיום- כאשר ילדיכם בחופש עם ההורה השני, קחו גם אתם חופש - התפנו למשימות שבשוטף אין לכם זמן לעשות: השקיעו בזוגית חדשה, תנוחו..., התנסו בתחביב חדש ומלאו מצברים.

אשמח לשמוע עוד על שביל הזהב אותו מצאתם כמשפחה מורכבת
מאחלת לכם ולילדיכם קיץ נעים
עם הרבה כיף בחיק המשפחה.

עד הפעם הבאה,
להתראות

היציאה לעצמאות

בסופו של יום העצמאות ה -67 למדינה, החלטתי לכתוב כמה מילים.
לוח השנה הישראלי מזמן לנו בסמיכות שני ימי זיכרון ויום חג.  
ההצמדה הזאת מלמדת יותר מהכול על הצמיחה שמתאפשרת מתוך טראומה.

בחיים הרגשיים שלנו כעם, ומבלי להיכנס לסוגיות פוליטיות ומדיניות, אנו מונעים מחרדה קיומית זו (בחרו כל נאום של רוה"מ שתרצו לצורך כך).
וכך למרות היותנו מדינה ריבונית בעלת צבא חזק,
כשאנו מסתכלים במראה אנו רואים בעיני רוחנו את סכנת הכיליון.

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל,
"מגש הכסף" עליו ניתנה המדינה, כפי שכה היטיב לנסח אלתרמן,
קושר אותנו לכאן, למולדת: אדם, דם ואדמה.

העצמאות הישראלית, קשורה בהישרדות ובמאבק.
אני רוצה להאמין ולקוות כי המאבק הזה הוא למען עתיד ילדנו
ובהינתן כך -
אנו צריכים להבין כי גם האחר, גם "האויב" נאבק על אותו הדבר בדיוק: למען עתיד ילדיו.

ומ"אמא המדינה" נעבור לאמא הפרטית.

מרגע הלידה, ועד לסיום חיינו אנו נמצאים בתהליך של "נפרדות ועצמאות".
תהליך רגשי זה נמשך לכל אורך חיינו.
כאשר הוא מתפתח באופן תקין אנו מסוגלים לנוע באופן משוחרר בין מצבי תלות יחסיים לעצמאות (אף היא יחסית). ולמה יחסית? כי כאשר אנחנו בקשר נוצרת תלות מחודשת
והפחד כי נאבד את האדם הקרוב לנו שוכן בתוכנו.
היכולת ליצור קשר, לאהוב וללדת (מעגל החיים, כן) ולאפשר לילדנו להיפרד מאיתנו בתורם,
היא סוד החיים.

עוד על עצמאות,
גם בפעם הבאה.

למה דווקא משולש?

מכירים את זה, כשהורים אוחזים ידיים לילד הפעוט שלהם
כל הורה יד
והולכים ברחוב
ואז משחקים יחד:

אחת,
שתיים 
ו- ש ----לוש

והילד מונף באוויר, ועושה צעד ענקי
ומיד בסיום
הוא דורש
"שוב" אחת שתיים ו- שלוש....

אז המשחק הזה הוא משחק בתוך המשולש.
והמשולש הזה הוא הבסיס: אבא -אמא-ילד.
גם אם אח"כ יש אחים, עדיין עבור כל ילד בתוך המשפחה יש משמעות רגשית ליחסים שנוצרו במשולש (זה לא אני אומרת כמובן, אלא פרויד).

על היחסים במשולש, וגם על היחסים שבין הדיאדות השונות (אבא-אמא, אמא-ילד, אבא-ילד) קטונתי מלכתוב במסגרת זו.
זוית הראיה של הבלוג הזה עוסקת  במשפחות בהן ההורים נפרדו ובילדי שני הבתים.

מה דעתכם, אם הייתם צריכים לבחור דימוי ל"משולש" לאחר פרידה, כיצד הייתם מתארים אותו?
אופי הדימוי אותו תבחרו, מתאר את היחסים שבתוכו ואת מורכבותם.
הורים שהצליחו באופן מספק להפריד בין היותם זוג להיותם הורים ימשיכו לספק לילדם משולש בטוח ויציב לצמוח בתוכו.

אם נתקעתם, ולא עולה לכם דימוי
תוכלו לחפש משולשים אחרים בחייכם או בחייו של הילד.
אם תתבוננו דרך זכוכית מגדלת "משולשת" תוכלו לראות שאנו נוטים ליצור הרבה משולשים.
חברויות משולשות הן דוגמא טובה לכך.
אופי המשולשים האחרים (הלא משפחתיים) משחזר פעמים רבות את דפוס היחסים אותנו למדנו באותו משולש בסיסי.

בהזדמנות זו, הוספתי לבלוג רקע חדש ומשולש.

עד הבאה הבאה,
להתראות.

אחרי 20 שנה

אחרי שכתבתי בפעם הקודמת על תהליך רכישת האופניים,
הגיע הזמן לצאת לרכיבה ראשונה.

הפער בין מה שחשבתי על רכיבה על אופניים לבין אופניים הוא פחות או יותר - 20 שנה.
זאת אומרת הפעם האחרונה שרכבתי הייתה שרבין עוד היה חי... (זו מחשבה אסוציאטיבית, זה לא פוסט פוליטי).

אחרי האושר הגדול שקנינו לי אופניים
והמטען הרגשי שאופניים מעוררות:
"חופש" "ילדות" "עצמאות" "ספורט"
התחלתי לדווש.

הייתי בטוחה שהרכיבה תהיה "פיס אוף קייק".
הזיכרונות שלנו טבולים בנוסטלגיה ורודה  "מפעם".
ואני הרי פעם נסעתי לכל מקום על אופניים! שעות בחוץ.
בכל מזג אויר...
בלי פלאפון...
בלי קסדה...
בלי מחזיק לבקבוק מים
ובוודאי בלי הילוכים.

אבל-
ברכיבה היום
כאבו לי הרגליים...
לא הצלחתי לרכב בעליה
פחדתי מאד בירידות כשצברתי מהירות
ותרגלתי עצירות עם בלם היד ועם סוליות הנעליים (בו-זמנית).

מתחילה. מה יש לומר.

אבל לא רק הזיכרונות רכבו איתי.
היו גם מחשבות מהווה "על מה זה אומר מבחינתי לרכב על אופניים"
וגם שם נצפו פערים.
בעוד אני רכבתי לבנק, על אספלט עירוני
בתיקית האופניים שלי בפינטרסט תוכלו לראות דימויים אחרים לחלוטין.
ועיקרם: אופניים בצבעי פסטל עם סלסלת קש ופרחים.

הדבר הכי משמעותי - בסופו של דבר הוא שנהנתי מאד.
בירידה אחת מתונה, אפילו הרגשתי את הרוח על הפנים ו- אני ממליצה לכם לנסות את זה.

ובמעבר חד
(אך לשם האסוציאציות שלי הלכו)
אני רוצה לכתוב משהו על אקסים מיתולוגים.

במובן מסוים "אקסים מיתולוגים" הם כמו הרכיבה על אופניים של לפני עשרים שנה.
אנחנו זוכרים (לכאורה) את התחושה או הרגש שהרגשנו כלפי אותו אדם, פעם.
המיתולוגים הופכים לכאלה דרך עולם שלם של דימויים פנימיים, ממש כמו  התמונות מפינטרסט.
התמונות הללו, הן רק "כאילו טבעיות". בפועל הן מבויימות, עם פילטרים, על סף המושלמות.
במובן זה הן לא מציאותיות.
וכך גם עם אהובי העבר.
אנחנו לא אוהבים את "האדם האמיתי", האדם הזה כבר שונה ממה שהכרנו, כפי שאנחנו הישתננו, יש לו חסרונות
ובדרך כלל הוא גרם לנו לכאב, צער או פגיעה בפרידה.

כדי להתקדם, גם רגשית
צריך לחזור ולרכב שוב על אופניים. להתנסות בקשר נוסף.
שתי הרכיבות תהיינה שונות האחת מהשנייה.
החדשות הטובות
שיש מקום לשתיהן.

Enjoy the ride

עד הפעם הבאה,
להתראות

תגובת שרשרת

אז בפוסט הקודם, כתבתי על ההשלכות של הבחירות שאנחנו עושים,
והנה היום הייתה לי הדגמה חיה, איך בחירה אחת פשוטה ומה זה קטנה יכולה להשפיע על מהלך חיינו.

(תופים)

אוקי,
אז היום בצהריים הזכרתי לבעלי שכבר הרבה זמן אנחנו רוצים לקנות אופניים לילדה.
1. זה בריא.
2. יום כיפור... הבא, יגיע יותר מוקדם ממה שאפשר לחשוב. ויום כיפור זה חג האופניים. את זה כל אחד יודע.
3. הילדה צריכה לדעת לרכב בלי גלגלי עזר עד לתאריך הנקוב לעיל.

וכך - במקום לנמנם, יצאנו לדרך בשני רכבים. כדי שיהיה איפה לשים את האופניים.
עוד בדרך, אמרתי ש"אני חושבת שגם לקטן צריך לקנות אופניים. כי יש לו אופני דחיפה והגיע הזמן שהוא יפדל בעצמו".
והגדולה אמרה: "אני רוצה אופניים ורודים... עם סל".

הגענו לחנות האופניים.
רוכבים (בבגדים די צבעוניים) בדיוק חזרו משיעור רכיבה.

ובכן לבחור אופניים לילדים הייתה משימה די פשוטה.
הנה:
אופניים ורודים לילדה.

וגם הילדון קיבל אופניים עם גלגלי עזר.

לאחר ס"ד על האופנייים, החלטנו שהם מתאימים בהחלט לצרכים שהוגדרו.
בנקודה זו במקום לפנות לעמדת התשלום
התקנו פעמונים
בחרנו קסדות
וחיפשנו סל.

בשלב זה, שוטטנו חופשיים בחנות הגענו גם לאזור האופניים של המבוגרים.

מפה ----- לשם -----
בעלי החליט שהוא גם צריך זוג אופניים
"כדי שיהיה מי שיצא אתם לסיבוב".

וכך,
בכדי לא להישאר מחוץ לחבורה הרוכבת
וכדי לא להפסיד את כל הכיף הפוטנציאלי
קנינו גם לי זוג.
ואיזה זוג.
הייתי מצלמת, אבל האופניים יגיעו רק ביום ראשון.

לאחר שנתנו דחיפה קטנה לכלכלה הישראלית
התפננו לחשוב איך ניקח שלושה זוגות אופניים הביתה.
מיד הוצע לנו פתרון לנשיאת אופניים ברכב.

המוכר יצא אל הרכב הראשי שלנו -
אשר התברר כלא מתאים למנשא האופניים.
מסקנה ראשונה -
נצטרך לשדרג את הרכב המשפחתי, לרכב שיהלום את מעמדנו החדש כרוכבי דו גלגלי. אולי ג'יפ. 
כעת משהעמסנו את האופניים
(אחסוך מכם את הפרטים הטכניים הכרוכים בפעולה זו)
היה ברור כי נדרש לפרוק אותם היכן שהוא.

סוגיית הפריקה, היא היא המהות של פוסט זה.
שכן, אין מקום יעודי לארבע זוגות אופניים בדירתנו.
המחסן אינו מתאים לאחסן פריטים חדשים.
במחסן יש רק דברים שלא משתמשים בהם.
ואנחנו - מתכננים להשתמש באופנים.

המוכר האדיב מיד הציע שנקנה מתלי קיר לאופניים ושלח אותנו לחנות מתמחה.
כוחותינו פוצלו.
אני הרווחתי שיטוט בחנות כלי בית. השתדלתי לא להמשיך ולהניע את כלכלת ישראל ליום זה, והסתפקתי במתלים. ליד הקופה השארתי עציץ מעלף וסל עיתונים מקש. השארתי אותם שם, כי לא ידעתי היכן אניח אותם, שכן שעלי להכניס גם ארבעה זוגות אופניים למרחב הדירתי.

המסקנה השנייה והחשובה היא:
שאין ברירה,
נצטרך, מתישהו, לא דחוף, לעבור דירה. אולי משהו על הקרקע. שיהיה מקום לאופנים.

למי שחושב שהרחקתי לכת, תדעו שיכלה להיות מסקנה שלישית
הרת גורל אפילו יותר.
שאם כבר עוברים דירה
ויהיה עוד חדר
אז....

אבל אין מסקנה כזו.

לבינתיים נישאר במציאות.
שלושה זוגות אופניים (ועוד זוג שיגיע ביום ראשון)
וארבעה מתלי אופניים
עלו הביתה.


ואי אפשר בלי משהו טיפולי לסיום, נכון?
מכורים לאופניים אומרים שזה מרגיע.

חג שמח.

היום שאחרי

הבחירות הסתיימו, וכבר עבר די זמן...

בין אם מדובר בבחירות הממשיות שבהן כולם הצביעו לבין בחירות אישיות או רגשיות כאלה ואחרות
הרי ש"היום שאחרי" הבחירות מפגיש אותנו עם תוצאות הבחירה שעשינו.

כמו בשיר "The Road Not Taken"  של פרוסט,
שתי דרכים מתפצלות ביער...
ומשהלכנו בדרך אחת, בדרך כלל, אי אפשר לחזור אחורנית
או לחיות במקביל את כל האפשרויות.

האדם הבוחר
מתמודד בראש עם פחדים הנוגעים לבחירה,
עם שאלות של רווח והפסד
עם שאלות של עיתוי הבחירה
ובייחוד עם הרצון לבחור בכדי לשנות או להיטיב עם מציאות חייו.

כאשר הבחירות נוגעות לתא המשפחתי שלנו שאלות אלה קשות ומייסרות שכן הן משפיעות לא רק על הבוחר עצמו.
הן משפיעות באופן ישיר על בן הזוג או בת הזוג, על הילדים ועל המשפחה המורחבת.
בהקשר זה חשוב להזכיר כי לתחושת האשמה תפקיד כה משמעותי עד כי נדמה כי היא מנהלת את המערכה כולה.

גם למצב בו אנחנו מחליטים "לא לבחור" בניסיון להחזיק את כל הכדורים באוויר יש מחיר.
אנחנו חיים את חיינו מתוך תחושה של זיוף או הקרבה אשר לאורך זמן אינם מאפשרים התפתחות וצמיחה.
הורים נוטים להגיד לילדיהם "להיות אמיתיים" או "להקשיב לליבם"
אך כמבוגרים אנו יודעים כי הקשבה זו היא מורכבת מא-ד.

למחפשים פיתרונות קסם
או תשובה אחת....
או ידיעה ברורה מה נכון
לצערי אינני אשת בשורות.

בניסיון להבין את העתיד  ולדעת "מה נכון" עבורם
כבר שמעתי ונפגשתי עם אנשים שהתייעצו עם קוראים בקלפים, מגידי עתידות, קוראים בקפה, אסטרולוגים
עם מורים רוחניים החל מרבנים וכלה בגורואים למיניהם
עם אנשים שיצאו לחפש את עצמם בעולם הרחב, בטיולים אתגריים
וגם עם כאלה שנותרו ספונים בביתם - העיקר לא לקבל החלטה.
פונקציות אלה ממלאות תפקיד דומה "בהחזקת" הדילמה על אף השוני התהומי ביניהן.
בסופו של דבר - אף אחד לא יכול לקבל את ההחלטה במקומכם
אך התהליך אותו תעברו בדרך אליה חשוב
כדי לקבל כוחות
ובייחוד כדי להבין
מהיכן נובעת הבחירה שלכם, מה מניע אתכם ומה הייתם רוצים הלאה.

בהקשר זה - חשוב אולי להגיד משהו על בגידות.
היות ויש כל כך הרבה מה לכתוב בנושא הזה בהקשר הזוגי אתייחס היום רק להיבט שהוזכר כאן.
לעיתים בתוך המצב שבו האחד מתמודד אם שאלות הנוגעות לזוגיות מתרחשת "בגידה". אין הכוונה רק לאקטים הפיזים, לריגוש או להתאהבות. אלא השימוש בבגידה באופן רגשי כמייצגת של הדילמה "להישאר או לעזוב". במובן זה לשני הצדדים הן הבוגד והן הנבגד ממלאים תפקיד במשולש שנוצר גם אם באופן לא מודע.

עד הפעם הבאה,
להתראות.

על טווסים ואנשים

לפני כמה שנים,
בעודי נוסעת ממש ליד מרכז הכרמל
ראיתי טווס עובר במעבר החציה.

כאזרחית טובה החלטתי כי המוקד העירוני חייב לדעת על כך
והרמתי טלפון ל 106.

המוקדן, שהתפעל הרבה פחות ממני מהסיטואציה,
הסביר לי שטווסים עפים.
ושהאחרון, כפי הנראה נמאס לו מכלובו שבגן החיות
ויצא לסיבוב במרכז.
מה לא ברור?!

מזל שהאריה תמיד ישן שאני מגיעה.

איזו מין חיה זו, אפשר לקרוא בויקיפדיה.
ובהשאלה -
כולנו מכירים אנשים שמתהלכים כטווסים.
על פי רוב, אנו מייחסים להם תכונות הקשורות לרהבתנות.
צורך רב מאד בנראות, בחיצוניות ב"שופוני"
מחשבה על איך הם נתפסים על ידי אחרים
חשיבות עצמית מוגזמת,
לעיתים אף נקשרות תכונות שליליות נוספות כמו: אגואיזם וקושי לראות ולזהות את האחר ואת צרכיו.
בקצה הרצף - נתאר אנשים כאלה כנרקסיסטים.
(ועל כך ארחיב, בפעם אחרת... )

אבל הפעם, אני רוצה להדגיש דווקא את הצד החיובי של תכונות הטווס.
הטבע, העניק לו מניפה כל כך יפה כצורך אבולוציוני.
באופן דומה, אנשים ונשים בפרט, אינם צריכים להתבייש או להסתיר את יכולותיהם והישגיהם.
הם צריכים לחוש בטוחים "לזהור" "לבלוט" "להצליח".
בעשותם כן, הם נותנים לאחרים שלידם,
(ובכך אני מתכוונת בראש ובראשונה לבני זוגם, לילדיהם, לחבריהם
ובמעגלים רחבים יותר לקולגות שלהם, לכפיפים שלהם וכו' )
לגיטימציה לפעול לצידם באופן דומה.

אנשים שעושים זאת באופן חיובי ומפרה בטוחים בעצמם וביכולותיהם.
אצל אחרים קל להרגיש מתי פעולות אלה מנסות להסוות בטחון עצמי רעוע.

ולסיום ברוח החג:

לאחרונה סיפרתי שחזרתי ליצור. עבורי זה לא מובן מאליו.
אני נעזרת כדי שיהיה לי מספיק כוח ואומץ. ובכן... אם אתרגם את מה שכתבתי לשפת המעשה
צריך מידה של תכונות "טווסיות" כדי ליצור, לכתוב, להציג... להעלות לרשת וכו'.
הכנתי השנה תחפושת לבת שלי. וזה היה - תענוג גדול עבורי.
אני מצרפת מספר תמונות מתהליך היצירה:

וכמובן, אי אפשר בלי "שרביט" ו"כתר"

חג שמח
מלא שמחה לכולם

עד הפעם הבאה...

אדר

משנכנס אדר...  ההמשך ידוע.

פורים מתקרב ואתו ההכנות:
בחירת התחפושות, הכנת משלוח המנות, פעילויות לילדים ומסיבות למבוגרים.
היות ועוד בימי התנ"ך, יהודים התעסקו עם מה שקורה באירן (ע"ע מגילת אסתר) ניראה שלא הרבה השתנה פוליטית באזורנו. אין חדש תחת השמש.

אולם בניגוד לפסקה הפותחת המדכדכת,
פורים הוא חג של שמחה
עד - לא - ידע.

הנפש זקוקה לשחרור שמאפשר פורים, באופן לגיטימי.
כל אחד יכול לבחור מחדש בחג איזה פן באישיותו הוא רוצה להבליט השנה.
זאת הזדמנות, לצאת מהכבלים של השגרה ולהשתחרר
לשמוח , לרקוד, להנות "כמו ילדים".

כדי להתחפש, צריך מידה של חופש פנימי.
להרשות לעצמי להעז, בלי לחשוב "מה יגידו..."
מבוגרים שעושים זאת ללא קושי - אשריהם.
לשאר -
אני מזכירה  שמוכרחים להיות שמח זאת מצווה.

פורים הוא גם הזדמנות ליצירת הווי משפחתי
למשל בתחפושת משפחתיות שתוכלו לראות בתיקיית הפינטרסט שלי
ובהכנת משלוח מנות לאנשים אהובים יחד
ולא רק לילדים בבית הספר.
זאת עוד הזדמנות ללמד ילדים על החשיבות של תרומה לאחרים, ואפשר לחשוב יחד למי הם היו רוצים לתת משלוח
מנות בקהילה.


חג שמח.

חלומות על תיקים שאינם בהישג יד

הראו לי את התיק שלכם ואומר לכם באיזה שלב אתם בחייכם.

ילדי הגן, תיק אוכל. בגדי החלפה.

ילדים יסודי הולכים עם ילקוטים.
לפעמים זה ניראה יותר כמו ילקוט עם רגליים.

לחיילים יש צ'ימידן ששנייה אחרי השחרור הופך למוצ'ילה וסנדלי שורש.

אחר כך
האנשים האלה שיוצאים מהבית עם הכול ביידים:
פלאפון, מפתחות וארנק דק או דוחפים את הרישיון נהיגה לכיס האחורי  - חופשיים ומשוחררים.
משקפי שמש על הראש, כפכפים ברגליים
הם מוכנים.
זה שלב של חופש.

אני בשלב של תיק גב. גדול.
צריכה ידיים פנויות.
צריכה מגבונים.
תיק איפור,
יומן,
דפים של העבודה....
שהכול יכנס ושיהיה נוח.

בשלבים הבאים אני מתכננת על תיק צד
ואחר כך על תיק צד קטן.
ולבסוף, על תיק כזה ארוך,

למזרן של היוגה.

מה זה משטח חיתוך מתרפא?

בשבועות האחרונים,  אני לומדת בכל יום מושגים חדשים.

כל זה בזכות קבוצה מופלאה של נשים יוצרות בשם מוזה ויצירה - נתנאלה.קום

שווה!

היום למדתי על משטח ש"מתרפא מעצמו". חותכים עליו בסכין יפנית: בדים וניירות, אך יש לו יכולת לשקם את עצמו
מוכן לעבודה ויצירה חדשה.
אני רחוקה מעולם הנדסת החומרים
אבל הדבר הראשון שחשבתי עליו ביחס לפלא הזה
שיש אנשים שהיו צריכים לעטוף את הלב שלהם בשכבה נדיבה מהספוג הזה.

או הו כמה בעיות זה היה פותר...
שיברונות לב וגם סתם סדקים
היו "נספגים" פנימה, מבלי שהלב יאבד את האמון בבני אדם,
חדוות ההתאהבות
והרצון הבסיסי להיות בקשר.

מה שמזכיר לי את הסרט "שמש נצחית בראש צלול"
אני מפנה לויקיפדיה שפשוט מספרת את עלילת הסרט הכי טוב.

אם הייתם יכולים למחוק את זכרונותיכם ממערכת יחסים שהסתיימה
עם עם אדם אהוב,

הייתם עושים זאת?

החבר החדש

חבר או חברה חדשים.
הבלוג מתכונן לולנטיינ'ס דיי.

ניראה כי עבור ההורה הפרוד או הגרוש מדובר בשלב שבו יש התחלה חדשה.
התרגשות מובנת ביחס לקשר החדש שמתהווה.

על כל המורכבות הרגשית הכרוכה בהכנסת אדם חדש למשפחה ולחיינו
אני רואה בכך שלב בריא והכרחי עבור ההורה ועבור ילדי שני הבתים.
בריא כי הוא מראה:
על התקדמות ולא על עצירה והשארות במקום.
על חיים ולא על אבל.
על אמון וניסיון מחודש לבנות משהו מתוך השבר.
על העובדה כי ההורה רואה את עצמו כראוי לחיים משל עצמו, אהבה וקשר.
כי הוא נותן לילד דוגמא אישית וזו דוגמא חשובה ביותר
הקשר החדש משחרר את הילד מהיותו תחליף הזוגיות של ההורה
ופעמים רבות מאפשר לו לחזור לחייו ולעינייניו
ובינהם כמובן גם התנסויות משל עצמו בזוגיות ובהתקשרות.

לא טוב היות האדם לבדו, דרשו חכמים ממני.

הקשר החדש של אבא או של אמא מהווה עבור הילד שלב נוסף בעיכול הפרידה.
הקשר הוא מראה נוספת לכך שהפנטזיה שאבא ואמא יחזרו לחיות יחד לא יכולה להתממש במציאות.
כדרכה של פנטזיה, צריך שיהיה לה מקום בעולמו הפנימי של הילד. הילד משמר בתוכו את המקום האידילי בו הוא נוצר משני הורים שהיו ביחד בשלב כל שהוא בחייהם.

ההכרות עם חבר או חברה חדשים צריכים להתרחש באופן הדרגתי ומותאם ככל האפשר לגילו וליכולתו של הילד.
הילד לא צריך להיות חשוף לעולם הדייטים של ההורה ולהכיר כל אדם שההורה בוחר להכניס לחייו לסטוץ או פלירט.
אם זה מבלבל עבורכם, זה מבלבל עבור הילד שלכם.
אם הקשר עדיין לא ברור, חכו קצת.
ספרו לבן או בת הזוג החדשה על ילדיכם, תראו כיצד הוא מגיב כשהוא שומע עליהם.
חשבו איך והיכן תרצו לספר לילד על ההכרות הצפויה לו. תנו לו להביע את הרגשות שלו ביחס לכך.
אל תפילו עליו את הפגישה.
אם הוא כועס, תנו מקום לכעס.
אם הוא סקרן, שאלו מה היה רוצה לדעת.
אם הוא אדיש, חשבו מה הוא מספר לכם בזאת.
אם הוא נלחץ, עשו את המפגשים המשותפים באופן מדורג. לא כל הזמן המשותף צריך להיות יחד.
אחרי הכול הוא חבר שלכם ולא של הילד.

אל תאמרו לילד כי הוא צריך לאהוב, לחבב או להסתדר עם בן הזוג.
הילד צריך לכבד אדם באשר הוא אדם,
אך קשר של חיבה נבנה מתוך הכרות ועל בסיס ההתנסות.
זה לא חייב להיות קליק מיידי.

אל תשלו את הילד שאם הוא לא יאהב את בן זוגכם,
נחליט ביחד.
החלטה כזאת היא שלכם, לטוב ולרע.

תנו לדברים זמן להתפתח.
היו ערים לתחושותיו של הילד, למחירים שהוא משלם עם הכנסת אדם חדש לבית.
יתכן כי יתעוררו מצבים דמויי תחרות
בהם הילד ינסה לראות במי תבחרו.
שלב זה מעורר מחדש קונפליקטים של נאמנות כיוןן ששוב האיזון מופר.

מורכב?

יומולדת

מי לא אוהב יום הולדת?
"יומולדת" זה קצת פאסה, עדיף הרבה יותר "שבועמולדת", לא?
חוגגים לילדים בכל מסגרת אפשרית:
בגן, בצהרון, בחוג, בבית עם המשפחה ואח"כ עם מעגל החברים של המשפחה
ככה שיש הרבה סיבות למתנות, עוגות שוקולד ותמונות ב"אינסטוש".

ובמעבר חד, (כמו שאומרים יותר מדי פעמים מגישי החדשות שלנו)
הלוואי ורק נצטרך להתעסק בחגיגות, הכנות לחגיגות וקישוטים
במקום לראות את החדשות היום בשמונה ולחשוב

"איך יכול להיות, שיש ילדים בני עשרים, שלא יחגגו יותר לא יומולדת ולא שום דבר אחר?!"  

או
"איך יכול להיות שיש ילדה (ובקרוב גם ילד) שאבא שלה לא יהיה במסיבת יום הולדת שנתיים שלה?! או ביום ההולדת שלו ממש ?! "


וכך באמצע המחשבות על היומולדת
נהיתי עצובה.

גם בלי קשר לחדשות יום הולדת לפעמים מעורר מתח.
מכירים:
its my party and i cry if i want to....
כזה.

יש  ילדים שמתכננים את היומולדת שלהם הרבה זמן. אם במשפחה שלכם התכנון נעשה בשיתוף של בעל השמחה אז יש הערכות לקראת האירוע.
לפעמים בוחרים נושא למסיבה, לפעמים מבקשים מפעיל או מפעילה, בוחרים בגדים, מזמינים חברים ומשפחה
מבקשים משאלות בנוגע למתנות.
יש ילדים שכל זה גורם להרגיש "בעננים" מתרגשים ומחכים
ולאחרים לאט לאט נבנה בבפנוכו "ענן" שמבשר גשם.
הענן שלהם זה ענן של מחשבות והן בדרך כלל אפורות:
אולי לא יבואו???
אולי לא יבואו מספיק ילדים???
אולי הילד או הילדה שאני אוהב לא ירצו להיות איתי???
אולי אני לא אקבל אף פתק ב"חבילה הגיעה"?
סתם,
לא ניראה לי שמשחקים יותר "חבילה הגיעה".

ואז במקום להנות מזה שהם "מרכז האירוע" הנסיך או הנסיכה התחושה היא ש:
"כל מה שאירגנתם פה - זה מה זה לא בשבילי ואני לא משתף פעולה".
אפשר להבין.
לא כולם נולדו כדי לעמוד באור הזרקורים. אנחנו לפעמים דורשים מהם, את כל מה שאנחנו לא הצלחנו.
אז בנוסף ליומולדת, ללחצים שקודם הזכרתי (יבואו-לא יבואו, יבואו מספיק, מי שאני אוהב יתייחס אלי או לא)
יש גם את כל הציפיות של ההורים
שרק
רוצים
שלילד
יהיה
טוב.

ברור.

הממממ.... אז מה עושים?
אף אחד לא רוצה דמעות מעל הסוכריות של הקאפקייקס.

בודקים.
בודקים בהתאם לגיל של הילד מה מתאים לו השנה.
חושבים.
חושבים על הילד שלנו. לא על הילד כפי שהינו רוצים שיהיה.
מתכננים.
מתאמים ציפיות עם הילד לגבי אופי האירוע.
יש ילדים, גם גדולים, גם קרוב לגיל ארבעים שלא אוהבים הפתעות.
ויש ילדים שכן.
אותם כדאי להפתיע ואף להסריט... כדי שיהיה מה להקרין בסרט של הבר מצווש.

להורי שני הבתים נדרשת הכנה נוספת.
יש משפחות שחוגגות פעמיים.
זה גם סוג של בונוס.
(יהיו לך שתי מתנות. זה משפט קלאסי למצדדי השיטה).

להורים שמתכננים לחגוג יחד "בשביל הילד"
אני מציעה לשאול שאלה נוספת בשלב תיאום הציפיות.
והשאלה היא "האם יהיה לך נוח, נעים ומתאים שנחגוג יחד"
התשובה יכולה להיות מורכבת יותר מ"כן" או "לא".
לעיתים המתח הנילווה למצב בו שני ההורים יחד באירוע אחד הוא גדול מדי. ילד שכבר למד לתפקד מול כל הורה בנפרד עלול לחוש שהאיזון אליו הורגל הופר.
יתכן וירגיש שהוא מחוייב להיות עם כל הורה שוה ושווה.. כדי שלא לקפח אף אחד
יתכן והוא יחוש כי הסיטואציה היא כה מלאכותית ומזוייפת שהוא פשוט לא ידע מה מצופה ממנו.
ומאידך יש ילדים שירגישו שעצם האפשרות לחגוג יחד היא התגשמות משאלת הלב הכמוסה ביותר.
ואולי... המורכבות היא כי כל התשובות נכונות.
גם וגם.

בערב הזה, שפותח את "שבועהמולדת" של הבן שלי
אני רוצה לכתוב שהכתיבה היא גם דרך לפרוק מתח.
אפשר לבקש מהילדים לצייר את היומולדת שהם היו רוצים....
ואח"כ
לשמור את הציור טוב טוב עד לבר מצווש.

ניפגש בשמחות.

אמן.

כאבי גדילה

"אמא, כואב לי..."
"איפה כואב?"
"הנה פה..."
"אתה רוצה נשיקה?"

הורים רבים מדברים על הרצון הזה, המגונן,
שבו היינו יכולים לקחת מילדנו את כאבי הגוף, כאבי הלב ושילמדו מנסיוננו.
אולם החיים מלמדים אותנו ש: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצריים"
ובמובן הזה לכל אחד יש את יציאת מצריים שלו.
ההתמודדות שלו.
המדבר שלו.
הכאב שלו.

לעיתים אנו כל כך רגילים לכאב שאנחנו פשוט לומדים לחיות איתו. מוכנים לשלם את מחיר על הכאב המוכר ובלבד שלא נצטרך לעשות שינוי. שינוי הוא מפחיד, מלחיץ, דורש מאיתנו לארגן את המנגנונים שלנו מחדש.
עדיף הכאב הישן, על אי הודאות וחוסר השליטה.
כאב ופחד הם BFF.

המקומות שכאב לנו, הם המקומות בהם צמחנו.
צמחנו כי למדנו שיעור שהיינו צריכים ללמוד.
כי עמדנו באתגר.
כי גילינו שאנחנו לא מתפרקים.
כי למדנו שיש לנו יכולת.
שזה לא היה נורא כמו שחשבנו.
שההתמודדות היא משמעותית.
כי אנחנו לא אותו דבר אחרי.
כי נפתחה דלת אחרת.
כי תמיד יש עוד הזדמנות.

אני חושבת שאנחנו יכולים לעזור לילדים שלנו וגם לעצמנו
אם לא מיד ננסה לסתום את הכאב, לחסום אותו, להדחיק או להתעלם ממנו.
אם אפשר גם לחכות עם האמירה הכה מנחמת "זה יעבור".
אלא דווקא להיות במגע איתו.
נשאל "איפה כואב...?"
ניתן מקום לעצב, לאובדן, לאכזבה, לכישלון ולפחדים הקטנים והגדולים שסובבים אותו.
נדבר ונבקש פשוט : "תספר לי מה את מרגיש ביחס לזה".

נדע בלב שלא עם הכול נוכל "לעשות משהו". לפעמים (לצערי הרב מאד) אין מה לעשות.
המשמעותי הוא איך להיות עם מישהו בכאב שלו.

החלק שלנו, הוא ללמד אותם שגם אנחנו משתפים שכואב לנו. לא מלמדים אותם להישאר עם זה "לבד"
או עם "הכול בסדר" אצלי.

התפקיד של "סופרמן" כבר תפוס.

עד הפעם הבאה

ניהול זמן

אחת הקלישאות הכי טובות ששמעתי בעת האחרונה היא ש:

גם לביונסה יש רק 24 שעות ביממה.
רוצה לומר שהיות ולביונסה ולך יש אותו פרק זמן בדיוק,

כל אחת או אחד יכולים לעשות את מה שהגברת נואלס עושה כה טוב.

נשמע לי מהתקופה שלמדתי פסיכומטרי ששני צדי המשוואה אינם מסתדרים.

זאת אומרת הנחת היסוד הזו שגויה.

היא שגויה היות ו... כמובן, אנחנו לא ביונסה. 

אבל יש בה גרעין של אמת כי, אנחנו יכולות. 

יכולות לבחור להקדיש זמן לעצמנו, למראנו ולגופנו.
לקבוע לצאת לקפה של בוקר עם הבעל (עופ, אני מאשרת את רביעי )
לתאם, מראש זמן מיוחד לצאת יחד.
לעשות ספורט
לטפח את עצמנו.

כשיש סוג של חלוקת זמנים בין בני הזוג
נקרא לזה סוג של הסדרי טיפול באנשים הצעירים שבבית
לכל אחד יכול להיות אחר הצהריים או ערב קבוע לעצמו
וכך בין מטלות השוחקות והטוחנות עד דק
מותר שיהיה אי קטן של זמן שהוא Me Time.

בפעם הבאה שאתם בדילמה מסוג ניהול זמן תחשבו מה ביונסנה היתה עושה.

הפרדוקס הוא שכנפרדים בצורה סבירה

העיניין הזה נפתר. הוא נפתר כי קובעים זמנים שבהם כל אחד עם הילדים והוא מחוייב לעמוד בהם. 

ההורה הכי קרייריסט גבר או אשה מגיע בזמן לגן כי זה היום שלו. 

וההורה השני, יש לו קצת זמן לנשום, אז הוא יותר רגוע, יש לו יכולת להכיל את התסכול שלו ושל הסובבים אותו. 

זה לא קסם. באותה מידה זה יכול לעבוד אם שני ההורים 

י ת א מ ו  בינהם תוכנית שבועית דומה גם כזוג. 

ולסיכום, 

למה שביונסה לא מספיקה להתאפר... זה ניראה כך,

בעוד שאצל שאר בנות התמותה ... זה פחות עובד?

עד הפעם הבאה

בשביל כוס קפה איתך הייתי שם גם, אלף דולר

והיום על געגוע.
למי שצריך, זה הזמן להביא טישו.

כולנו מתגעגעים. נושאים בתוכנו אוסף של זכרונות מאנשים שהיו איתנו, ממקומות בהם גרנו, מילדותנו או מצעירותנו.
מתגעגעים למשהו, למישהו לפעמים לעצמנו.

היום התגעגתי לסבתא שלי. בימים קרים כאלה היא תמיד הייתה מכינה אוכל חם, מפנק ומנחם. הטעם הזה מהילדות, טעם של בית, עמד לי על קצה הלשון. חשבתי בליבי, כמה חבל שאז לא רשמתי אז את המתכון... שלא ידעתי להעריך כמה הטעם יהיה יקר עבורי ברבות השנים.

אני מתגעגעת לחברה שלי, שעברה לארץ רחוקה.
זה געגוע אחר. אפשר לדבר...
להתכתב, לקרוא, לסמס...
אולי לתכנן פגישה עתידית ...
אבל אי אפשר להיפגש. אי אפשר לקפוץ לקפה.
אני מחכה לחודש יוני.

ויש עוד געגועים. אנשים שאי אפשר לדבר איתם, או לחשוב על "...כשניפגש...".
חברויות עמוקות שפעם היינו "כמו אחיות", אהובים, קולגה שהיה משמעותי ועזר לגדול, מדריך...
אנשים שאין להם חלק בחיים שלי
אבל הם איתי.

לפעמים שיר ברדיו, מזכיר לי נשכחות,
לפעמים ריח... או מקום....
לפעמים בחלום, אם יש מזל...

הגעגוע הרבה פעמים עטוף בשכבות של נוסטלגיה מתוקה.
אני חושבת (אבל לא בטוחה) שאנחנו מתגעגעים למשהו טוב.
למקום שהיינו בו אהובים, מוכלים ומוגנים.
לפעמים אפשר אולי "לצחוק" או לסגור מעגל גם אם מקומות שהיו בעבורנו יותר קשים.
אני חושבת למשל על הצבא כתקופה כזו, אני לא יודעת אם געגוע מתאים פה... אבל בכל זאת צחקתי מאד כשראיתי "אפס ביחסי אנוש" כי זה הזכיר לי משהו מעצמי, ודרך הסרט יכולתי שוב להתחבר לשם. וזה מרגש.

לפעמים מתגעגעים למשהו בתוכנו שהולך לאיבוד:
"פעם לא פחדתי משום דבר"
"פעם הייתי יותר בטוחה בעצמי"
"שמחתי יותר" או "היה לי יותר זמן לעצמי"
"הייתי יותר רזה..., יכולתי לאכול הכול"
כולם מעידים על שינוי שעברנו, פנימי או חיצוני.

וגם בטיפול יש לגעגוע מקום. הרבה פעמים אנחנו נמצאים באזורי זמן שקשורים בעבר באופן טבעי.

ולפעמים,
מטופל מתקשר אחרי זמן ושואל:
"את זוכרת אותי?"
ואני רוצה לענות -
"מה ניראה לך?" "אפשר לשכוח, בכלל?"
ישבנו יחד, לפעמים לתקופה קצרה לפעמים ארוכה -
ואני זוכרת.
זה חלק מהדיל.

במדינה שלנו יש ימי זיכרון: מקדישים זמן להיות עם הכאב, האובדן, הרגשות המעורבים
מתייחדים. יש זמן לביחד ויש זמן שכל אחד עם עצמו.
זה כמובן לא פותר את הגעגוע. הוא שם.
אבל יש לו מקום.
במובן הזה, במקום להדחיק את הגעגוע, מקבלים אותו כחלק בלתי נפרד מהחיים.

עד הפעם הבאה,
להתראות

השקט שאחרי הסערה

לאוהבי הדרמה
הימים האחרונים מספקים שפע של תוכן.
ההכנות לסופה
הבירה נצורה
וראיונות עם מנהל אתר החרמון.

ואיזו התרגשות!!!
הנה ברגע אחד אפשר להסביר את הרווח האדיר שהסערה טומנת בחובה. יש תוכן כלומר יש על על מה לדבר, יש אקשן, יש מתח, ולבסוף יש פורקן.

ישנם זוגות שזוהי המראה של חייהם.
הם רבים
מתווכחים
צועקים
כועסים
מאשימים
כל הזמן.

הדרמה היא דבק מלכד. לעיתים עדיף סופה מאשר שום דבר. כלומר עדיף לבחור בסערות ומריבות מאשר להרגיש דכאון וחוסר אונים. כי המריבה מאפשרת לי להיות אקטיבית,
המריבות הן דרך לקבל יחס, להרגיש כי לבן הזוג איכפת ממני ושהוא לא אדיש אלי.
זוגות רבים משלימים ומפצים האחד את השניה לאחר מריבה בין אם זה בהתנצלות, מתנה או "מייק אפ סקס". כל אלה הם רווחים אשר משמרים  דפוס כואב זה.

לפעמים, האפשרות לריב כזוג מחפה על בעיות שכל אחד מאיתנו נושא עמו. במקום להתמודד עם הקשיים שלי אני מייצרת דרמה במקום אחר אשר מסיטה את תשומת הלב מהקושי שלי.

זוגות רבים.
זה חלק מהעיניין.
כשלא רבים בכלל ... המצב גם לא טוב.
בכל זאת
כפי שאנחנו דורשים הרבה פעמים מילדינו:
יש דרך לריב
יש גבולות ברורים שלא אמורים להחצות
ויש דרכים לפיתרון.

תקשורת טובה משמעותה שזוג יודע לעמוד גם בסערה
כשהיא מגיעה.

ונסיים בטיפ לימי הקרה:
כוס תה, עוגיות חמאה, שמיכת צמר ולהתכרבל
יחממו את הגוף והלב.

עד הפעם הבאה
להתראות

של מי הטיפול הזה בכלל?

טיפול במשפחות בתהליך פרידה וגירושין, ובוודאי גם במשפחות לאחר שהתהליך הסתיים
מחייב הסכמה של שני ההורים. בכתב.

לעיתים שלב זה מלווה בתסכול רב.
שלב זה חושף התנגדויות.
הורה אחד בעד הטיפול, וההורה השני לא.
הורה אחד רוצה לבוא להדרכה, השני לא פנוי לכך.
למי מדווחים על התקדמות הטיפול? האם ביחד בפגישה הורית או לחוד?
וכמובן, מי נושא בעלות הטיפול.

לעיתים נדרשת עבודת הכנה משמעותית שעיקרה:
אנחנו לא מוותרים על הנוכחות של שני ההורים בחיי הילד.
הידיעה הזאת, ששני ההורים היו שותפים להחלטה ללכת לטיפול פותרת את הפלונטר הרגשי של הילד. שני הוריו דואגים לו ולצרכיו הפיזים והרגשיים כאחד.

אני מניחה כי חלק מההורים שעברו או עוברים את תהליך הפרידה
או מי מחבריכם שעובר תהליך זה
ימצאו כי המילים שלי אינן פוגשות את המציאות.

לא כל ההורים נוהגים באופן הזה וכמובן לעיתים המאבק הוא על גב הילדים.
יש הורים שלא משתפים פעולה עם שום בקשה או דרישה של הורה השני גם אם היא נחוצה.

מצב זה הוא סימן לאובדן אמון, כעס ומתח בו שרויה המשפחה כולה.
אם המטפל יכנס למלכודת הזו, יבחר צד לא יהיה סיכוי להתחלת תהליך.
המטפל הוא לא בצד של מי מההורים.
המטפל לא מחלק מדליות על הורות טובה או גרועה.
המטפל לא שופט מי צודק.

חדר הטיפול צריך להיות מקום בטוח עבור כולם. גם כאשר עולים תכנים קשים, מתסכלים, כאובים מאד.

על כן מניסיוני יש חשיבות בגיוס שני ההורים לתהליך.
החתימה וההגעה לפגישת ההדרכה משמעותיים מעבר לעיניין הסמלי או החוקי.

הדבר נכון גם כאשר הפרידה הובילה למצבי קיצון שבהם אין קשר עם אחד ההורים
או שהילדים בוחרים צד או "מוסתים".
במקרה זה על המטפל להוות דוגמא להתנהגות תקינה ולשמש מודל בהתנהגותו הלכה למעשה.

חשבו על זה,
לא הייתם רוצים כי מישהו אחר יחליט החלטה הנוגעת לילדכם ללא אישורכם.
גם הצד השני לא.

הורים ששוקלים להיפרד בשל קשיים הנוגעים לטיפול השוטף בילדיהם
יגלו כי משימה זאת הופכת קשה אף יותר במצב החדש.
זהו אחד הפרדוקסים במצב החדש שנוצר
כעת עליהם להגיע להסכמות כתובות על כל דבר ועיניין.

הדבר נוגע לכל עינייני היומיום:
הסכמה לגבי מסגרת החינוך של הילדים,
הטיפול הרפואי שניתן לילדים
תזונה
המרחק בו יוכלו ההורים לגור זה מזה
האפשרות לצאת מחוץ לארץ
וכמובן הטיפול שינתן לילדם
בין אם מדובר בטיפול רגשי, רפואה משלימה, טיפול תרופתי כמו ריטלין או ביצוע איבחון.
כולם מחייבים הסכמה וחתימה.

התשתית ליצירת הבנה היא לעולם: פשרה.
במלחמות - כולם מפסידים.

עד הפעם הבאה
להתראות.