מה זה משטח חיתוך מתרפא?

בשבועות האחרונים,  אני לומדת בכל יום מושגים חדשים.

כל זה בזכות קבוצה מופלאה של נשים יוצרות בשם מוזה ויצירה - נתנאלה.קום

שווה!

היום למדתי על משטח ש"מתרפא מעצמו". חותכים עליו בסכין יפנית: בדים וניירות, אך יש לו יכולת לשקם את עצמו
מוכן לעבודה ויצירה חדשה.
אני רחוקה מעולם הנדסת החומרים
אבל הדבר הראשון שחשבתי עליו ביחס לפלא הזה
שיש אנשים שהיו צריכים לעטוף את הלב שלהם בשכבה נדיבה מהספוג הזה.

או הו כמה בעיות זה היה פותר...
שיברונות לב וגם סתם סדקים
היו "נספגים" פנימה, מבלי שהלב יאבד את האמון בבני אדם,
חדוות ההתאהבות
והרצון הבסיסי להיות בקשר.

מה שמזכיר לי את הסרט "שמש נצחית בראש צלול"
אני מפנה לויקיפדיה שפשוט מספרת את עלילת הסרט הכי טוב.

אם הייתם יכולים למחוק את זכרונותיכם ממערכת יחסים שהסתיימה
עם עם אדם אהוב,

הייתם עושים זאת?

החבר החדש

חבר או חברה חדשים.
הבלוג מתכונן לולנטיינ'ס דיי.

ניראה כי עבור ההורה הפרוד או הגרוש מדובר בשלב שבו יש התחלה חדשה.
התרגשות מובנת ביחס לקשר החדש שמתהווה.

על כל המורכבות הרגשית הכרוכה בהכנסת אדם חדש למשפחה ולחיינו
אני רואה בכך שלב בריא והכרחי עבור ההורה ועבור ילדי שני הבתים.
בריא כי הוא מראה:
על התקדמות ולא על עצירה והשארות במקום.
על חיים ולא על אבל.
על אמון וניסיון מחודש לבנות משהו מתוך השבר.
על העובדה כי ההורה רואה את עצמו כראוי לחיים משל עצמו, אהבה וקשר.
כי הוא נותן לילד דוגמא אישית וזו דוגמא חשובה ביותר
הקשר החדש משחרר את הילד מהיותו תחליף הזוגיות של ההורה
ופעמים רבות מאפשר לו לחזור לחייו ולעינייניו
ובינהם כמובן גם התנסויות משל עצמו בזוגיות ובהתקשרות.

לא טוב היות האדם לבדו, דרשו חכמים ממני.

הקשר החדש של אבא או של אמא מהווה עבור הילד שלב נוסף בעיכול הפרידה.
הקשר הוא מראה נוספת לכך שהפנטזיה שאבא ואמא יחזרו לחיות יחד לא יכולה להתממש במציאות.
כדרכה של פנטזיה, צריך שיהיה לה מקום בעולמו הפנימי של הילד. הילד משמר בתוכו את המקום האידילי בו הוא נוצר משני הורים שהיו ביחד בשלב כל שהוא בחייהם.

ההכרות עם חבר או חברה חדשים צריכים להתרחש באופן הדרגתי ומותאם ככל האפשר לגילו וליכולתו של הילד.
הילד לא צריך להיות חשוף לעולם הדייטים של ההורה ולהכיר כל אדם שההורה בוחר להכניס לחייו לסטוץ או פלירט.
אם זה מבלבל עבורכם, זה מבלבל עבור הילד שלכם.
אם הקשר עדיין לא ברור, חכו קצת.
ספרו לבן או בת הזוג החדשה על ילדיכם, תראו כיצד הוא מגיב כשהוא שומע עליהם.
חשבו איך והיכן תרצו לספר לילד על ההכרות הצפויה לו. תנו לו להביע את הרגשות שלו ביחס לכך.
אל תפילו עליו את הפגישה.
אם הוא כועס, תנו מקום לכעס.
אם הוא סקרן, שאלו מה היה רוצה לדעת.
אם הוא אדיש, חשבו מה הוא מספר לכם בזאת.
אם הוא נלחץ, עשו את המפגשים המשותפים באופן מדורג. לא כל הזמן המשותף צריך להיות יחד.
אחרי הכול הוא חבר שלכם ולא של הילד.

אל תאמרו לילד כי הוא צריך לאהוב, לחבב או להסתדר עם בן הזוג.
הילד צריך לכבד אדם באשר הוא אדם,
אך קשר של חיבה נבנה מתוך הכרות ועל בסיס ההתנסות.
זה לא חייב להיות קליק מיידי.

אל תשלו את הילד שאם הוא לא יאהב את בן זוגכם,
נחליט ביחד.
החלטה כזאת היא שלכם, לטוב ולרע.

תנו לדברים זמן להתפתח.
היו ערים לתחושותיו של הילד, למחירים שהוא משלם עם הכנסת אדם חדש לבית.
יתכן כי יתעוררו מצבים דמויי תחרות
בהם הילד ינסה לראות במי תבחרו.
שלב זה מעורר מחדש קונפליקטים של נאמנות כיוןן ששוב האיזון מופר.

מורכב?

חשיבות הקביעות

שגרת בוקר:

קמה, מכבה את השעון לסנוז אחד. 

נרדמת ממש את השמונה דקות הנוספות והמתוקות האלה.

חושבת: אנ'לא מאמינה שבוקר...

קמה.

מחממת מים לקפה בתמי. מכינה קפה. טובלת שתי עוגיות בדרכי הפולנית. בעוגיות אגב, אני מתפרעת... לא מדובר בעוגיה קבועה. 

יורדת עם הכלב. 

סנדוויצים, חיתוך פירות, אריזה ...

השכמת שאר הלהקה

מירוץ להספיק להגיע בזמן. 

אני מניחה שגם אנשים שהם לא פריקים של שליטה ( ע"ע )

יש להם את הדברים הקבועים פחות או יותר שהם עושים בבוקר. 

מה לכל ההקדמה הארוכה הזו ולטיפול?

מרבית האנשים שאני מכירה מתפקדים טוב יותר בתנאים של וודאות ושליטה.

אנחנו זקוקים שהשגרה תחזיק בעבורנו חלקים אלה כי הם מאפשרים לנו "אוטומטים" שהכרחיים במציאות היומיומית. לא כל יום אני צריכה לבדוק ולהערך מחדש. אני יודעת מה מצפים ממני ואיפה הדברים שהנחתי... כדי להכין את כל הרשימה שאתה התחלתי: קפה, רצועה לכלב, סנדוויצים וכו'. 

 לילדי שני הבתים, באופן קבוע יש לפחות שתי שגרות שהם צריכים להחזיק בראש. 

לפעמים יותר. יש שגרה אצל אמא ויש שגרה אצל אבא. לא תמיד מסונכרנות בהרמוניה. 

אני לא מדברת על המעבר הזה שאנחנו דורשים מהילדים האלה לעשות, 

לקחת תיק, עם מערכת ליומיים, עם כל ציוד בית ספר שעובר הלוך ושוב 

כי אף ילד לא מחזיק 2 ספרים ו 2 מחברות מכל דבר...

לחשוב מראש מה בא לה ללבוש, להתאים לזה גרביים, גומייה, נעליים, סיכות ( אוקי, אולי לא בכל המשפחות, מתאימים סיכות...)

לקחת ציוד לחוגים, 

בגדים להחלפה

ובחיי הרשימה יכולה להיות עוד ארוכה. 

וזה כולה לילה. 

אני מדברת על הצורך של הילד בקביעות. 

לדעת מה מקומו, למשל, שלסדינים שהוא ישן בהם יהיה את הריח שלו, שהוא מכיר ואוהב, שיהיה לו מקום רק משלו להניח את הציוד שלו ושהוא יחכה לו שהוא מגיע. 

שהוא יוכל לנוע בחופשיות בין ההורים. אם הוא אצל אבא ופתאום בא לו להגיד משהו לאימא אז הוא יכול להתקשר ולדבר בלי להרגיש שהוא עושה משהו לא בסדר... וכמובן להיפך. 

באופן הזה, החיים של הילד המשכיים ולא קטועים או מפוצלים בנסיבות המיוחדות של משפחתו. 

נסו לייצר עבור הילד שגרה ככל שאפשר. בחיים של כולנו יש בלת"מים, אירועים חברתיים וקריירה. 

הילד שלכם צריך לדעת מראש בכל יום לאן הוא הולך ומי אמור לאסוף אותו. 

שיהיה מי שעוזר לו לארוז תיק עם כל הציוד לו הוא זקוק. 

שחלק מהצידה בתיק יהיה החיבוק ממכם והברכה שילך וישוב בטוב. 

אין פתרונות קסם. למי שתהה. 

פעם אחת בלבד שמעתי על משפחה שבה הילדים נשארו בבית, 

וההורים הם אלה שהתחלפו. 

אני אחסוך לכם את המתח ורגשות האשמה. 

זה לא עבד...

אשמח שתשתפו אותי בשגרה שלכם, בקשיים ובהישגים. 

לפני פרידה, 

חשבתי על זה שכולנו אוהבים לצאת מהשגרה, נכון? 

ובכל זאת, 

אחד הכיפים הכי גדולים מהטיול,

זה הרגע שנכנסים בחזרה הביתה. 

עד הפעם הבאה, 

הילה

מה הכתובת שלך?

חשבתם פעם כמה השאלה הזו מסובכת לילדים שהוריהם נפרדו/ התגרשו/ גרים בשני בתים?

הדבר הזה שמרבית האנשים עונים מבלי לחשוב, הופך להיות מורכב עבור ילדים להורים גרושים. 

אמפתיה זו היכולת להיות לרגע בנעליו של האחר. כנסו לנעליהם הקטנות וחשבו. 

מה אתם הייתם עונים? 

"הכתובת של אימא היא... הכתובת של אבא היא... "

זו תשובה קצת מוזרה. כי זו תשובה שבה הילד מוותר על האני שלו. 

הוא לא עונה איפה הוא גר. 

אולי: "בראשון שלישי וחמישי אני גר ב... ובשני רביעי ב... וכל שבת שניה אני ב... 

והיום יום שני, אז אני עם אמא/ אבא".

אפשרות נוספת: להגיד רק כתובת אחת. על הדרך, למחוק את הקונפליקט הפנימי, את העובדה שאני אולי מחשיב הורה אחד יותר מהשני... (אולי שאני אגדל, אני אטפל בזה )

ילדי המחשב אולי יענו: "כתובת??? כאילו, תשלח לי מייל". פתרון מושלם לדילמה. 

מה באמת אפשר לענות?!

כי מה הכתובת שלי  הרגשית זה בעיקר איפה הבית שלי, לאן אני שייך, איפה החפצים שלי, איפה אני מוגן בטוח? האחריות לתשובה צריכה להיות של ההורים ולא של הילד לבד. הכתובת, הבית לא צריך להיות קרקע לשאלת הנאמנות של הילד. 

הורים מיטיבים יצליחו לטעת בילד תחושה כי יש לו שני בתים, שתי כתובת פיזיות אבל בית רגשי אחד ככל שניתן. הזוג נפרד אך ההורות נשארת משותפת. 

הורים צריכים לדבר עם הילד שלהם ולהכין אותו לשאלות המבלבלות כמו השאלה הזו. לחשוב באיזה אופן הוא היה רוצה לענות שיהיה הכי נכון עבורו ולבסוף להציע אולי דרך שתכיל את המורכבות המשפחתית. 

אשמח לשמוע רעיונות ותגובות איך התמודדתם עם השאלה.

עד הפעם הבאה,
להתראות