‏הצגת רשומות עם תוויות התבוננות פנימית. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות התבוננות פנימית. הצג את כל הרשומות

יום שני, 31 באוגוסט 2015

תמיד הכי חשוך לפני...

השנה כחלק מהחופשה המשפחתית
עצרנו ללילה במצפה רמון. ממליצה בחום.

בשנה שעברה עצרנו בחוות האלפקות. כל מי שהיה,  מכיר את הדרך המעט מפותלת וצדדית שמובילה לחווה.
בעיניים עירוניות באמצע שום מקום הקימה המשפחה המיוחדת הזו - מקום קסום. אני לא מכירה עוד שכמותו.
בעיני יש לראות בכך הוכחה לכוח של משפחה ושל חלום.

השנה, נסענו למצפה הכוכבים יחד עם חברים טובים שלנו.
ולמה הסיפור על האלפקות?
כי למי שמכיר איך מגיעים לחווה, פשוט ממשיכים לנסוע פנימה.
ועוד פנימה
ועוד ועוד.

מה שונים הכוכבים במצפה רמון לבין אלה שרואים בחיפה חשבתי לעצמי....

או הו - תאמינו לי שונים מאד!

האיש שלי, אותו אני שואלת את כל השאלות שאני לא יודעת אמר
שרואים אותם יותר טוב כי חשוך שם.

לא צילמתי
אבל נוף הכוכבים שנגלה לעיננו היה לא פחות ממרהיב.
ירח יחסית מלא האיר את שמי הלילה שפשוטו - נצצו בזוהר אלפי כוכבים.
חלקם נראו קטנים, אחרים גדולים יותר ובוהקים
תוכלו להסתכל כאן כדי להבין.

אני מספרת לכם על כל זה משתי סיבות:
הראשונה - תיסעו לראות בעצמכם. ותביאו מצלמה. זה כל-כך יפה.
ובאמת יש לנו ארץ נ-הדרת.
והשנייה כדי לכתוב משהו על פרספקטיבה.
על אף שישראל כזו קטנטונת, שירדנו מהכרמל ועברנו למכתש
היא נראתה לנו שונה. כולה, מרחק של 3 שעות (פלוס עצירה).
הנוף אחר, הצמחייה שונה, הטמפרטורה שונה, הקצב אחר.
ודברים שרואים משם, ממש לא רואים מכאן.

זה לימד אותי משהו על נקודות מבט, כי בעצם הכ-ל תלוי איך מסתכלים או מאיפה מסתכלים.
זה מצריך עוד זמן כדי לבחון דברים ולחפש אותם מעוד זווית
בטח לפני שמקבלים החלטות
או חושבים בנחרצות על משהו.

ולבסוף - איך הדברים הכי יפים, הם חני חינם.





















יום חמישי, 23 באפריל 2015

היציאה לעצמאות

בסופו של יום העצמאות ה -67 למדינה, החלטתי לכתוב כמה מילים.
לוח השנה הישראלי מזמן לנו בסמיכות שני ימי זיכרון ויום חג.  
ההצמדה הזאת מלמדת יותר מהכול על הצמיחה שמתאפשרת מתוך טראומה.

בחיים הרגשיים שלנו כעם, ומבלי להיכנס לסוגיות פוליטיות ומדיניות, אנו מונעים מחרדה קיומית זו (בחרו כל נאום של רוה"מ שתרצו לצורך כך).
וכך למרות היותנו מדינה ריבונית בעלת צבא חזק,
כשאנו מסתכלים במראה אנו רואים בעיני רוחנו את סכנת הכיליון.

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל,
"מגש הכסף" עליו ניתנה המדינה, כפי שכה היטיב לנסח אלתרמן,
קושר אותנו לכאן, למולדת: אדם, דם ואדמה.

העצמאות הישראלית, קשורה בהישרדות ובמאבק.
אני רוצה להאמין ולקוות כי המאבק הזה הוא למען עתיד ילדנו
ובהינתן כך -
אנו צריכים להבין כי גם האחר, גם "האויב" נאבק על אותו הדבר בדיוק: למען עתיד ילדיו.

ומ"אמא המדינה" נעבור לאמא הפרטית.

מרגע הלידה, ועד לסיום חיינו אנו נמצאים בתהליך של "נפרדות ועצמאות".
תהליך רגשי זה נמשך לכל אורך חיינו.
כאשר הוא מתפתח באופן תקין אנו מסוגלים לנוע באופן משוחרר בין מצבי תלות יחסיים לעצמאות (אף היא יחסית). ולמה יחסית? כי כאשר אנחנו בקשר נוצרת תלות מחודשת
והפחד כי נאבד את האדם הקרוב לנו שוכן בתוכנו.
היכולת ליצור קשר, לאהוב וללדת (מעגל החיים, כן) ולאפשר לילדנו להיפרד מאיתנו בתורם,
היא סוד החיים.

עוד על עצמאות,
גם בפעם הבאה.
















יום שני, 13 באפריל 2015

אחרי 20 שנה

אחרי שכתבתי בפעם הקודמת על תהליך רכישת האופניים,
הגיע הזמן לצאת לרכיבה ראשונה.

הפער בין מה שחשבתי על רכיבה על אופניים לבין אופניים הוא פחות או יותר - 20 שנה.
זאת אומרת הפעם האחרונה שרכבתי הייתה שרבין עוד היה חי... (זו מחשבה אסוציאטיבית, זה לא פוסט פוליטי).

אחרי האושר הגדול שקנינו לי אופניים
והמטען הרגשי שאופניים מעוררות:
"חופש" "ילדות" "עצמאות" "ספורט"
התחלתי לדווש.

הייתי בטוחה שהרכיבה תהיה "פיס אוף קייק".
הזיכרונות שלנו טבולים בנוסטלגיה ורודה  "מפעם".
ואני הרי פעם נסעתי לכל מקום על אופניים! שעות בחוץ.
בכל מזג אויר...
בלי פלאפון...
בלי קסדה...
בלי מחזיק לבקבוק מים
ובוודאי בלי הילוכים.

אבל-
ברכיבה היום
כאבו לי הרגליים...
לא הצלחתי לרכב בעליה
פחדתי מאד בירידות כשצברתי מהירות
ותרגלתי עצירות עם בלם היד ועם סוליות הנעליים (בו-זמנית).

מתחילה. מה יש לומר.

אבל לא רק הזיכרונות רכבו איתי.
היו גם מחשבות מהווה "על מה זה אומר מבחינתי לרכב על אופניים"
וגם שם נצפו פערים.
בעוד אני רכבתי לבנק, על אספלט עירוני
בתיקית האופניים שלי בפינטרסט תוכלו לראות דימויים אחרים לחלוטין.
ועיקרם: אופניים בצבעי פסטל עם סלסלת קש ופרחים.

הדבר הכי משמעותי - בסופו של דבר הוא שנהנתי מאד.
בירידה אחת מתונה, אפילו הרגשתי את הרוח על הפנים ו- אני ממליצה לכם לנסות את זה.

ובמעבר חד
(אך לשם האסוציאציות שלי הלכו)
אני רוצה לכתוב משהו על אקסים מיתולוגים.

במובן מסוים "אקסים מיתולוגים" הם כמו הרכיבה על אופניים של לפני עשרים שנה.
אנחנו זוכרים (לכאורה) את התחושה או הרגש שהרגשנו כלפי אותו אדם, פעם.
המיתולוגים הופכים לכאלה דרך עולם שלם של דימויים פנימיים, ממש כמו  התמונות מפינטרסט.
התמונות הללו, הן רק "כאילו טבעיות". בפועל הן מבויימות, עם פילטרים, על סף המושלמות.
במובן זה הן לא מציאותיות.
וכך גם עם אהובי העבר.
אנחנו לא אוהבים את "האדם האמיתי", האדם הזה כבר שונה ממה שהכרנו, כפי שאנחנו הישתננו, יש לו חסרונות
ובדרך כלל הוא גרם לנו לכאב, צער או פגיעה בפרידה.

כדי להתקדם, גם רגשית
צריך לחזור ולרכב שוב על אופניים. להתנסות בקשר נוסף.
שתי הרכיבות תהיינה שונות האחת מהשנייה.
החדשות הטובות
שיש מקום לשתיהן.

Enjoy the ride


עד הפעם הבאה,
להתראות











יום שלישי, 3 במרץ 2015

על טווסים ואנשים

לפני כמה שנים,
בעודי נוסעת ממש ליד מרכז הכרמל
ראיתי טווס עובר במעבר החציה.

כאזרחית טובה החלטתי כי המוקד העירוני חייב לדעת על כך
והרמתי טלפון ל 106.

המוקדן, שהתפעל הרבה פחות ממני מהסיטואציה,
הסביר לי שטווסים עפים.
ושהאחרון, כפי הנראה נמאס לו מכלובו שבגן החיות
ויצא לסיבוב במרכז.
מה לא ברור?!

מזל שהאריה תמיד ישן שאני מגיעה.

איזו מין חיה זו, אפשר לקרוא בויקיפדיה.
ובהשאלה -
כולנו מכירים אנשים שמתהלכים כטווסים.
על פי רוב, אנו מייחסים להם תכונות הקשורות לרהבתנות.
צורך רב מאד בנראות, בחיצוניות ב"שופוני"
מחשבה על איך הם נתפסים על ידי אחרים
חשיבות עצמית מוגזמת,
לעיתים אף נקשרות תכונות שליליות נוספות כמו: אגואיזם וקושי לראות ולזהות את האחר ואת צרכיו.
בקצה הרצף - נתאר אנשים כאלה כנרקסיסטים.
(ועל כך ארחיב, בפעם אחרת... )

אבל הפעם, אני רוצה להדגיש דווקא את הצד החיובי של תכונות הטווס.
הטבע, העניק לו מניפה כל כך יפה כצורך אבולוציוני.
באופן דומה, אנשים ונשים בפרט, אינם צריכים להתבייש או להסתיר את יכולותיהם והישגיהם.
הם צריכים לחוש בטוחים "לזהור" "לבלוט" "להצליח".
בעשותם כן, הם נותנים לאחרים שלידם,
(ובכך אני מתכוונת בראש ובראשונה לבני זוגם, לילדיהם, לחבריהם
ובמעגלים רחבים יותר לקולגות שלהם, לכפיפים שלהם וכו' )
לגיטימציה לפעול לצידם באופן דומה.

אנשים שעושים זאת באופן חיובי ומפרה בטוחים בעצמם וביכולותיהם.
אצל אחרים קל להרגיש מתי פעולות אלה מנסות להסוות בטחון עצמי רעוע.

ולסיום ברוח החג:

לאחרונה סיפרתי שחזרתי ליצור. עבורי זה לא מובן מאליו.
אני נעזרת כדי שיהיה לי מספיק כוח ואומץ. ובכן... אם אתרגם את מה שכתבתי לשפת המעשה
צריך מידה של תכונות "טווסיות" כדי ליצור, לכתוב, להציג... להעלות לרשת וכו'.
הכנתי השנה תחפושת לבת שלי. וזה היה - תענוג גדול עבורי.
אני מצרפת מספר תמונות מתהליך היצירה:




וכמובן, אי אפשר בלי "שרביט" ו"כתר"



חג שמח
מלא שמחה לכולם

עד הפעם הבאה...







יום שלישי, 24 בפברואר 2015

אדר

משנכנס אדר...  ההמשך ידוע.

פורים מתקרב ואתו ההכנות:
בחירת התחפושות, הכנת משלוח המנות, פעילויות לילדים ומסיבות למבוגרים.
היות ועוד בימי התנ"ך, יהודים התעסקו עם מה שקורה באירן (ע"ע מגילת אסתר) ניראה שלא הרבה השתנה פוליטית באזורנו. אין חדש תחת השמש.

אולם בניגוד לפסקה הפותחת המדכדכת,
פורים הוא חג של שמחה
עד - לא - ידע.

הנפש זקוקה לשחרור שמאפשר פורים, באופן לגיטימי.
כל אחד יכול לבחור מחדש בחג איזה פן באישיותו הוא רוצה להבליט השנה.
זאת הזדמנות, לצאת מהכבלים של השגרה ולהשתחרר
לשמוח , לרקוד, להנות "כמו ילדים".

כדי להתחפש, צריך מידה של חופש פנימי.
להרשות לעצמי להעז, בלי לחשוב "מה יגידו..."
מבוגרים שעושים זאת ללא קושי - אשריהם.
לשאר -
אני מזכירה  שמוכרחים להיות שמח זאת מצווה.

פורים הוא גם הזדמנות ליצירת הווי משפחתי
למשל בתחפושת משפחתיות שתוכלו לראות בתיקיית הפינטרסט שלי
ובהכנת משלוח מנות לאנשים אהובים יחד
ולא רק לילדים בבית הספר.
זאת עוד הזדמנות ללמד ילדים על החשיבות של תרומה לאחרים, ואפשר לחשוב יחד למי הם היו רוצים לתת משלוח
מנות בקהילה.


חג שמח.



















יום שני, 9 בפברואר 2015

חלומות על תיקים שאינם בהישג יד

הראו לי את התיק שלכם ואומר לכם באיזה שלב אתם בחייכם.

ילדי הגן, תיק אוכל. בגדי החלפה.

ילדים יסודי הולכים עם ילקוטים.
לפעמים זה ניראה יותר כמו ילקוט עם רגליים.

לחיילים יש צ'ימידן ששנייה אחרי השחרור הופך למוצ'ילה וסנדלי שורש.

אחר כך
האנשים האלה שיוצאים מהבית עם הכול ביידים:
פלאפון, מפתחות וארנק דק או דוחפים את הרישיון נהיגה לכיס האחורי  - חופשיים ומשוחררים.
משקפי שמש על הראש, כפכפים ברגליים
הם מוכנים.
זה שלב של חופש.

אני בשלב של תיק גב. גדול.
צריכה ידיים פנויות.
צריכה מגבונים.
תיק איפור,
יומן,
דפים של העבודה....
שהכול יכנס ושיהיה נוח.

בשלבים הבאים אני מתכננת על תיק צד
ואחר כך על תיק צד קטן.
ולבסוף, על תיק כזה ארוך,

למזרן של היוגה.











יום שישי, 16 בינואר 2015

בשביל כוס קפה איתך הייתי שם גם, אלף דולר

והיום על געגוע.
למי שצריך, זה הזמן להביא טישו.

כולנו מתגעגעים. נושאים בתוכנו אוסף של זכרונות מאנשים שהיו איתנו, ממקומות בהם גרנו, מילדותנו או מצעירותנו.
מתגעגעים למשהו, למישהו לפעמים לעצמנו.

היום התגעגתי לסבתא שלי. בימים קרים כאלה היא תמיד הייתה מכינה אוכל חם, מפנק ומנחם. הטעם הזה מהילדות, טעם של בית, עמד לי על קצה הלשון. חשבתי בליבי, כמה חבל שאז לא רשמתי אז את המתכון... שלא ידעתי להעריך כמה הטעם יהיה יקר עבורי ברבות השנים.

אני מתגעגעת לחברה שלי, שעברה לארץ רחוקה.
זה געגוע אחר. אפשר לדבר...
להתכתב, לקרוא, לסמס...
אולי לתכנן פגישה עתידית ...
אבל אי אפשר להיפגש. אי אפשר לקפוץ לקפה.
אני מחכה לחודש יוני.

ויש עוד געגועים. אנשים שאי אפשר לדבר איתם, או לחשוב על "...כשניפגש...".
חברויות עמוקות שפעם היינו "כמו אחיות", אהובים, קולגה שהיה משמעותי ועזר לגדול, מדריך...
אנשים שאין להם חלק בחיים שלי
אבל הם איתי.

לפעמים שיר ברדיו, מזכיר לי נשכחות,
לפעמים ריח... או מקום....
לפעמים בחלום, אם יש מזל...

הגעגוע הרבה פעמים עטוף בשכבות של נוסטלגיה מתוקה.
אני חושבת (אבל לא בטוחה) שאנחנו מתגעגעים למשהו טוב.
למקום שהיינו בו אהובים, מוכלים ומוגנים.
לפעמים אפשר אולי "לצחוק" או לסגור מעגל גם אם מקומות שהיו בעבורנו יותר קשים.
אני חושבת למשל על הצבא כתקופה כזו, אני לא יודעת אם געגוע מתאים פה... אבל בכל זאת צחקתי מאד כשראיתי "אפס ביחסי אנוש" כי זה הזכיר לי משהו מעצמי, ודרך הסרט יכולתי שוב להתחבר לשם. וזה מרגש.

לפעמים מתגעגעים למשהו בתוכנו שהולך לאיבוד:
"פעם לא פחדתי משום דבר"
"פעם הייתי יותר בטוחה בעצמי"
"שמחתי יותר" או "היה לי יותר זמן לעצמי"
"הייתי יותר רזה..., יכולתי לאכול הכול"
כולם מעידים על שינוי שעברנו, פנימי או חיצוני.

וגם בטיפול יש לגעגוע מקום. הרבה פעמים אנחנו נמצאים באזורי זמן שקשורים בעבר באופן טבעי.

ולפעמים,
מטופל מתקשר אחרי זמן ושואל:
"את זוכרת אותי?"
ואני רוצה לענות -
"מה ניראה לך?" "אפשר לשכוח, בכלל?"
ישבנו יחד, לפעמים לתקופה קצרה לפעמים ארוכה -
ואני זוכרת.
זה חלק מהדיל.

במדינה שלנו יש ימי זיכרון: מקדישים זמן להיות עם הכאב, האובדן, הרגשות המעורבים
מתייחדים. יש זמן לביחד ויש זמן שכל אחד עם עצמו.
זה כמובן לא פותר את הגעגוע. הוא שם.
אבל יש לו מקום.
במובן הזה, במקום להדחיק את הגעגוע, מקבלים אותו כחלק בלתי נפרד מהחיים.

עד הפעם הבאה,
להתראות











יום שבת, 27 בדצמבר 2014

Off Topic - גינה טיפולית

אם כל אחד צריך שיהיה לו תחביב אני את שלי גילתי בשנים האחרונות.
היות וגדלתי בעיר, מוקפת בטון הפעם לא מדובר בחויה שאני נושאת מילדותי.
בדירה העירונית שלי החלטתי להכניס את ה"ירוק".
בנוסף, אני אחראית בבניין לנושא הגינון וההשקיה, תפקיד אהוב עלי במיוחד. וכך אט אט, פיסה קטנה של קרקע בכל פעם אני מנסה למלא אותה באהבה ובצמחיה. 
דמות המופת של הגננית החובבת באשר היא (וזה בהחלט שייך לילדותי) היא חנה מרון מתייעצת עם הביגוניות: מתוך "קרובים קרובים", "כן, ביגוניה?".

גינון טיפולי הוא תרפיה. ילדים ומבוגרים קשישים ואוכלוסיות בעלות צרכים מיוחדים יכולים להנות באופן דומה מהגינון. כל אחד לפי יכולתו ורמתו. בשנים האחרונות כחלק מהמגמה של קיימות ושמירה על איכות הסביבה קמו בשכונות רבות גינות קהילתיות. בגינות אלה אנשים מגדלים בערוגות ירקות ופירות, עשבי תבלין או עצים למינהם. קל לחשוב מה היא החויה שמפיק ממנה ה"מגנן" הצעיר או הבוגר:
*חיבור לטבע ולאדמה, חיבור למקום בו הוא גדל.
*הצורך לדאוג למשהו באופן רציף: תמיד יש מה לעשות - לעדור, לגרף, לאסוף עלים, להשקות לדשן, לשתול או לזרוע, לשים שלטים, לקשט... וכו'
*לחכות בסבלנות: המגנן ללומד כי ההשקעה משתלמת ונושא פרות. הוא רואה את תהליך הצמיחה וההתפתחות מרגע הזריעה  ואילך.
*למידה של עונות השנה והמחזוריות בטבע.
*upcycle - בגינות מסויימות ממחזרים ומשדרגים כל הזמן. למשל צמיגים ישנים הופכים לערוגות קטנות, בונים דחלילים מחומרים קיימים.
*הכרה עם בעלי החיים שמסתובבים בגינה - לא רק חתולים וכלבים אלא גם ציפורים, נמלים וזוחלים .
*פעילות משותפת להורים וילדים נעימה, כיפית ולא יקרה. הלוואי ויכולתי לכתוב חינם לגמרי, אבל כמו כל חוג צריך להשקיע מעט כדי שיהיה הרבה. לקנות ציוד בסיסי, זרעים וצמחים ואולי כמה כלי גינה בסיסים.
*שותפות וגם מעט תחרות - הילד רואה ערוגות נוספות, פוגש חברים ועוזר אבל גם רואה מה משפחות אחרות עושות בגינה. התוצרים בערוגה הם הרבה פעמים "מראה" לכמות ההשקעה המשפחתית בערוגה.
*להקמת הגינה נדרש סדר, תכנון וארגון - תנו למגנן הצעיר להתנסות בכך.
אבל מעל לכל זה:
*הגינון עצמו כחויה יש בו כדי לרומם את הנפש. אין לי דרך להסביר את האושר שאני רואה עץ שגידלתי פורח, או צמח שהיה יבש מנץ מחדש. זוהי חויה טיפולית כי היא מאפשרת למגנן תחושה שהוא מגדל משהו אבל שגם הוא גדל בעצמו. 
*הגינון מתאים לכל אחד, אבל אני מוצאת שהוא גם טוב וידידותי לילדים או לאנשים לא ורבליים. גינון אפשר לעשות בשקט. בלי מילים. לא צריך לדבר יותר מדי. אפשר לשמוע מוסיקה תוך כדי. אפשר סתם להיות יחד.

ולמי שאין גינה קהילתית, יכול לגנן בבית ב"גרינבו" בעציץ או באדנית. זה תמיד אפשרי  (גם אם אין שמש יש עציצי בית). 
ואין כמו מעט ירוק כדי להרגיש בית. 

מצרפת כמה תמונות מהשתילה של היום: 



ולסיום סיומת - 
הקפה כל כך טעים אחרי כל זה.

תהנו. 

עד הפעם הבאה,
להתראות 

יום שישי, 19 בדצמבר 2014

רגע ההכתרה

אני תוהה עם אנשים מחכים לרגע הזה הספציפי שמישהו יכתיר אותם.
זאת אומרת,
אני מניחה שרובנו יודעים בראש שלא יהיה טקס כזה כולל הענקת סרט ונפנוף של היד ודמעות
אבל בלב?
זה כבר סיפור אחר לגמרי...

טקס ההכתרה המדומיין שלי
קשור בהיותי מטפלת.
בשנה האחרונה אני מסתובבת ברחבי הבלוגים ובפייסבוק
רואה נשים וגברים, כן גם בני גילי
שעושים דברים מדהימים.
המרחב הזה הוירטואלי נתן להם במה, כוח יכולת להגיע לקהל רב משהיה אפשר בכלל לדמיין.
היוצרים האלה
כל אחד בתחומו, קמו ויצרו משהו משלהם.
ירידי לייף סטייל שמביאים קהל בעשרות אלפים,
חנויות יד שניה שהפכו מוקד עליה לרגל והפיקו ירידי פשפשים שהביאו אלפי אנשים שאוהבים את הז'אנר.
בלוגריות אופנה שהתבגרו וגדלו העיזו לפתוח בוטיקים ברשת
קרמיקאיות, מעצבות פנים, מאפרות
ובעצם כל תחום אותו ניתן להעלות על הדעת
אני לומדת להכיר אותן ואת עשייתן
והיא נותנת לי כוח.

ואף על פי ששנים אני יודעת שאין טקס
וההורים לא באים אליו...
קשה לעבור את מחסום הפחד.
הפחד מחשיפה, הפחד מדחיה והפחד מכישלון.
הפחד ממה יגידו.

אבל בתקופה האחרונה הבנתי שאני לא מפחדת יותר.
שגם עוד חצי שנה שאסיים את בית ספר לפסיכותרפיה לא יהיה טקס.
זאת אומרת יהיה טקס, תעודה ונאומים. אבל, הוא לא יכתיר אותי.
אחרי הלימודים האלו, שוב אני ארצה ללמוד משהו. כי במקצוע הזה הלמידה היא חלק בלתי נפרד מההתפתחות.

אז משהבנתי שאין הכתרה באופק
הוקל לי. נו, זה לא היה פתאום. אבל הגיעה התובנה למקום הנכון.

וכך, אני מאפשרת לעצמי לעשות צעדים
ולהתפתח באופן שפעם לא העזתי להגיד. גם לא לעצמי.
וזה מרגש נורא.

למי שהגיע עד הלום
אני רוצה להגיד שאותו דבר זה גם בהורות.
אף אחד לא מכתיר אתנו,
אין רגע שבו משהו יתן לנו את סרט "ההורה הטוב ביותר"
אנחנו צריכים לתת לעצמנו רגעים של הודיה, התבוננות והכרה בטוב שאנחנו עושים
או לפחות שזה ככל יכולתנו - נכון לעכשיו.

עד הפעם הבאה
שבת חמימה לכולם