הלו?

אנחנו מרימים טלפון או עונים לשיחות מספר פעמים רב ביום
ובכל זאת שיחת הטלפון הזה שונה מאחרות.

אני מכירה את השיחה הזו משני צידיה.
נדמה לי כי אחרי ההתלבטות, החיפוש וההשהייה שיחת הטלפון עצמה בדרך כלל מביאה הקלה מסויימת. אנחנו שומעים את גוון קולו של המטפל, לעיתים חיפשנו עליו באינטרנט או קיבלנו המלצה ממישהו שאנו סומכים על שיקול דעתו.
וכך רק בעצם השיחה אנחנו כבר מגייסים בתוכנו את הכוחות שלנו.
עומדות בפנינו משימות רגשיות כמו להציג את עצמנו, לספר למה אנחנו זקוקים
ומשימות טכניות כמו לקבוע זמן לטיפול ולהתארגן בהתאם, כדי שהמפגש יתקיים באופן קבוע ורציף ככל הניתן.
בשלבים הראשוניים ויש שיגידו לאורך הטיפול כולו, זמן הטיפול: קרי המועד שלו ומשך הפגישה, מהווים את המסגרת המחזיקה. מעין מיכל, אשר תפקידו ליצור את המרחב המכיל את עולמנו הרגשי.

אופי השיחה הטלפונית הראשונה ואורכה משתנה.
ישנם מטפלים שישתמשו במענה קולי ויחזרו אליכם. לעיתים מזכיר/ה או מי מטעמם יחזור על מנת לברר למה אתם זקוקים. בירור זה מאפשר למטפל לבדוק אם הוא יכול לסייע לכם "בבעיה המוצגת".
תפקידן של המרכאות במקרה זה הוא להניח הנחה כי במקרים רבים הבעיה המוצגת והבעיה האמיתית הן לא זהות. נדרש זמן כדי לגעת בשורש הדברים...
ישנם מטפלים אשר יבררו כיצד הגעתם אליהם. מטרת השאלה להבנתי היא לבדוק כי הם אינם מקבלים לטיפול בני משפחה או חברים של מטופליהם.

שיחת הטלפון היא צעד משמעותי ההופך את הטיפול מרעיון או מחשבה שבתוככם
לממשי ומציאותי.
בסופה, אם הכול התנהל למישרין, אתם יודעים מתי תתקיים הפגישה הראשונה עם המטפל.

עד הפעם הבאה,
שבוע טוב

שאלות הקסם

לפעמים בין ההחלטה להתקשר למטפל, לבין התחלת הטיפול עובר זמן.
הרבה זמן (לפעמים חודשים...)
אני מכירה אחת כזו באופן אישי ביותר (-;

בזמן הזה
אפשר להתחבט בשתי שאלות חשובות.
למי שאוהב לכתוב - הייתי ממליצה לכתוב לעצמו תשובות ולציין את התאריך בו כתבתם כיוון שהן יהיו בסיס מעולה והכנה חשובה לפגישה הראשונה.

השאלה הראשונה והיא תעלה בפורמט כזה או אחר בכל פגישה ראשונה היא:
מה מביא אותך לטיפול?
ובמילים אחרות- איפה אתה או את נמצאים היום?
זו לא שאלה קלה
אך על פי רוב יש לנו מושג מה כואב לנו.

השאלה השנייה מצריכה דימיון:
בסוף הטיפול, תאר לי מה יראה אחרת?
איך יראה יום בחייך...? 
ובמילים אחרות: איפה היית רוצה להיות.

הפער בין שתי התשובות היא הדרך הטיפולית שצריך לעבור.

חלק מהאנשים יעברו אותה לבדם, יעשו עבודה פנימית או שינויים חיצוניים. או ידחיקו...
חלק יעברו אותה בטיפול.  
הסיבה שטיפול עוזר בכך במילים פשוטות היא שמעצם היותנו, אנחנו זקוקים לאדם נוסף משמעותי (ע"ע אימא ואבא בילדותינו) שיראה אותנו, יכיל אותנו ויעזור לנו לגדול פיזית ורגשית.

למי שמעוניין בהרחבה נוספת:
מושגיו של הפסיכונאליטקאי היינץ קוהוט, מייסד זרם "פסיכולגיית העצמי" הם מצע תיאורטי מרכזי להבנת צורך זה.
על קצה המזלג, קוהוט טבע את המושג "זולתעצמי" כדי להסביר את הצורך שלנו מינקות בדמות שדרכה נוכל לבנות ולבסס את הערך העצמי שלנו, את הצורך שלנו באידיאליזציה ואת הרצון להרגיש מובנים על ידי נפש תאומה.

עד הפעם הבאה,
שבת שלום.