למה דווקא משולש?

מכירים את זה, כשהורים אוחזים ידיים לילד הפעוט שלהם
כל הורה יד
והולכים ברחוב
ואז משחקים יחד:

אחת,
שתיים 
ו- ש ----לוש

והילד מונף באוויר, ועושה צעד ענקי
ומיד בסיום
הוא דורש
"שוב" אחת שתיים ו- שלוש....

אז המשחק הזה הוא משחק בתוך המשולש.
והמשולש הזה הוא הבסיס: אבא -אמא-ילד.
גם אם אח"כ יש אחים, עדיין עבור כל ילד בתוך המשפחה יש משמעות רגשית ליחסים שנוצרו במשולש (זה לא אני אומרת כמובן, אלא פרויד).

על היחסים במשולש, וגם על היחסים שבין הדיאדות השונות (אבא-אמא, אמא-ילד, אבא-ילד) קטונתי מלכתוב במסגרת זו.
זוית הראיה של הבלוג הזה עוסקת  במשפחות בהן ההורים נפרדו ובילדי שני הבתים.

מה דעתכם, אם הייתם צריכים לבחור דימוי ל"משולש" לאחר פרידה, כיצד הייתם מתארים אותו?
אופי הדימוי אותו תבחרו, מתאר את היחסים שבתוכו ואת מורכבותם.
הורים שהצליחו באופן מספק להפריד בין היותם זוג להיותם הורים ימשיכו לספק לילדם משולש בטוח ויציב לצמוח בתוכו.

אם נתקעתם, ולא עולה לכם דימוי
תוכלו לחפש משולשים אחרים בחייכם או בחייו של הילד.
אם תתבוננו דרך זכוכית מגדלת "משולשת" תוכלו לראות שאנו נוטים ליצור הרבה משולשים.
חברויות משולשות הן דוגמא טובה לכך.
אופי המשולשים האחרים (הלא משפחתיים) משחזר פעמים רבות את דפוס היחסים אותנו למדנו באותו משולש בסיסי.

בהזדמנות זו, הוספתי לבלוג רקע חדש ומשולש.

עד הבאה הבאה,
להתראות.

החבר החדש

חבר או חברה חדשים.
הבלוג מתכונן לולנטיינ'ס דיי.

ניראה כי עבור ההורה הפרוד או הגרוש מדובר בשלב שבו יש התחלה חדשה.
התרגשות מובנת ביחס לקשר החדש שמתהווה.

על כל המורכבות הרגשית הכרוכה בהכנסת אדם חדש למשפחה ולחיינו
אני רואה בכך שלב בריא והכרחי עבור ההורה ועבור ילדי שני הבתים.
בריא כי הוא מראה:
על התקדמות ולא על עצירה והשארות במקום.
על חיים ולא על אבל.
על אמון וניסיון מחודש לבנות משהו מתוך השבר.
על העובדה כי ההורה רואה את עצמו כראוי לחיים משל עצמו, אהבה וקשר.
כי הוא נותן לילד דוגמא אישית וזו דוגמא חשובה ביותר
הקשר החדש משחרר את הילד מהיותו תחליף הזוגיות של ההורה
ופעמים רבות מאפשר לו לחזור לחייו ולעינייניו
ובינהם כמובן גם התנסויות משל עצמו בזוגיות ובהתקשרות.

לא טוב היות האדם לבדו, דרשו חכמים ממני.

הקשר החדש של אבא או של אמא מהווה עבור הילד שלב נוסף בעיכול הפרידה.
הקשר הוא מראה נוספת לכך שהפנטזיה שאבא ואמא יחזרו לחיות יחד לא יכולה להתממש במציאות.
כדרכה של פנטזיה, צריך שיהיה לה מקום בעולמו הפנימי של הילד. הילד משמר בתוכו את המקום האידילי בו הוא נוצר משני הורים שהיו ביחד בשלב כל שהוא בחייהם.

ההכרות עם חבר או חברה חדשים צריכים להתרחש באופן הדרגתי ומותאם ככל האפשר לגילו וליכולתו של הילד.
הילד לא צריך להיות חשוף לעולם הדייטים של ההורה ולהכיר כל אדם שההורה בוחר להכניס לחייו לסטוץ או פלירט.
אם זה מבלבל עבורכם, זה מבלבל עבור הילד שלכם.
אם הקשר עדיין לא ברור, חכו קצת.
ספרו לבן או בת הזוג החדשה על ילדיכם, תראו כיצד הוא מגיב כשהוא שומע עליהם.
חשבו איך והיכן תרצו לספר לילד על ההכרות הצפויה לו. תנו לו להביע את הרגשות שלו ביחס לכך.
אל תפילו עליו את הפגישה.
אם הוא כועס, תנו מקום לכעס.
אם הוא סקרן, שאלו מה היה רוצה לדעת.
אם הוא אדיש, חשבו מה הוא מספר לכם בזאת.
אם הוא נלחץ, עשו את המפגשים המשותפים באופן מדורג. לא כל הזמן המשותף צריך להיות יחד.
אחרי הכול הוא חבר שלכם ולא של הילד.

אל תאמרו לילד כי הוא צריך לאהוב, לחבב או להסתדר עם בן הזוג.
הילד צריך לכבד אדם באשר הוא אדם,
אך קשר של חיבה נבנה מתוך הכרות ועל בסיס ההתנסות.
זה לא חייב להיות קליק מיידי.

אל תשלו את הילד שאם הוא לא יאהב את בן זוגכם,
נחליט ביחד.
החלטה כזאת היא שלכם, לטוב ולרע.

תנו לדברים זמן להתפתח.
היו ערים לתחושותיו של הילד, למחירים שהוא משלם עם הכנסת אדם חדש לבית.
יתכן כי יתעוררו מצבים דמויי תחרות
בהם הילד ינסה לראות במי תבחרו.
שלב זה מעורר מחדש קונפליקטים של נאמנות כיוןן ששוב האיזון מופר.

מורכב?

מה הכתובת שלך?

חשבתם פעם כמה השאלה הזו מסובכת לילדים שהוריהם נפרדו/ התגרשו/ גרים בשני בתים?

הדבר הזה שמרבית האנשים עונים מבלי לחשוב, הופך להיות מורכב עבור ילדים להורים גרושים. 

אמפתיה זו היכולת להיות לרגע בנעליו של האחר. כנסו לנעליהם הקטנות וחשבו. 

מה אתם הייתם עונים? 

"הכתובת של אימא היא... הכתובת של אבא היא... "

זו תשובה קצת מוזרה. כי זו תשובה שבה הילד מוותר על האני שלו. 

הוא לא עונה איפה הוא גר. 

אולי: "בראשון שלישי וחמישי אני גר ב... ובשני רביעי ב... וכל שבת שניה אני ב... 

והיום יום שני, אז אני עם אמא/ אבא".

אפשרות נוספת: להגיד רק כתובת אחת. על הדרך, למחוק את הקונפליקט הפנימי, את העובדה שאני אולי מחשיב הורה אחד יותר מהשני... (אולי שאני אגדל, אני אטפל בזה )

ילדי המחשב אולי יענו: "כתובת??? כאילו, תשלח לי מייל". פתרון מושלם לדילמה. 

מה באמת אפשר לענות?!

כי מה הכתובת שלי  הרגשית זה בעיקר איפה הבית שלי, לאן אני שייך, איפה החפצים שלי, איפה אני מוגן בטוח? האחריות לתשובה צריכה להיות של ההורים ולא של הילד לבד. הכתובת, הבית לא צריך להיות קרקע לשאלת הנאמנות של הילד. 

הורים מיטיבים יצליחו לטעת בילד תחושה כי יש לו שני בתים, שתי כתובת פיזיות אבל בית רגשי אחד ככל שניתן. הזוג נפרד אך ההורות נשארת משותפת. 

הורים צריכים לדבר עם הילד שלהם ולהכין אותו לשאלות המבלבלות כמו השאלה הזו. לחשוב באיזה אופן הוא היה רוצה לענות שיהיה הכי נכון עבורו ולבסוף להציע אולי דרך שתכיל את המורכבות המשפחתית. 

אשמח לשמוע רעיונות ותגובות איך התמודדתם עם השאלה.

עד הפעם הבאה,
להתראות