יומולדת

מי לא אוהב יום הולדת?
"יומולדת" זה קצת פאסה, עדיף הרבה יותר "שבועמולדת", לא?
חוגגים לילדים בכל מסגרת אפשרית:
בגן, בצהרון, בחוג, בבית עם המשפחה ואח"כ עם מעגל החברים של המשפחה
ככה שיש הרבה סיבות למתנות, עוגות שוקולד ותמונות ב"אינסטוש".

ובמעבר חד, (כמו שאומרים יותר מדי פעמים מגישי החדשות שלנו)
הלוואי ורק נצטרך להתעסק בחגיגות, הכנות לחגיגות וקישוטים
במקום לראות את החדשות היום בשמונה ולחשוב

"איך יכול להיות, שיש ילדים בני עשרים, שלא יחגגו יותר לא יומולדת ולא שום דבר אחר?!"  

או
"איך יכול להיות שיש ילדה (ובקרוב גם ילד) שאבא שלה לא יהיה במסיבת יום הולדת שנתיים שלה?! או ביום ההולדת שלו ממש ?! "


וכך באמצע המחשבות על היומולדת
נהיתי עצובה.

גם בלי קשר לחדשות יום הולדת לפעמים מעורר מתח.
מכירים:
its my party and i cry if i want to....
כזה.

יש  ילדים שמתכננים את היומולדת שלהם הרבה זמן. אם במשפחה שלכם התכנון נעשה בשיתוף של בעל השמחה אז יש הערכות לקראת האירוע.
לפעמים בוחרים נושא למסיבה, לפעמים מבקשים מפעיל או מפעילה, בוחרים בגדים, מזמינים חברים ומשפחה
מבקשים משאלות בנוגע למתנות.
יש ילדים שכל זה גורם להרגיש "בעננים" מתרגשים ומחכים
ולאחרים לאט לאט נבנה בבפנוכו "ענן" שמבשר גשם.
הענן שלהם זה ענן של מחשבות והן בדרך כלל אפורות:
אולי לא יבואו???
אולי לא יבואו מספיק ילדים???
אולי הילד או הילדה שאני אוהב לא ירצו להיות איתי???
אולי אני לא אקבל אף פתק ב"חבילה הגיעה"?
סתם,
לא ניראה לי שמשחקים יותר "חבילה הגיעה".

ואז במקום להנות מזה שהם "מרכז האירוע" הנסיך או הנסיכה התחושה היא ש:
"כל מה שאירגנתם פה - זה מה זה לא בשבילי ואני לא משתף פעולה".
אפשר להבין.
לא כולם נולדו כדי לעמוד באור הזרקורים. אנחנו לפעמים דורשים מהם, את כל מה שאנחנו לא הצלחנו.
אז בנוסף ליומולדת, ללחצים שקודם הזכרתי (יבואו-לא יבואו, יבואו מספיק, מי שאני אוהב יתייחס אלי או לא)
יש גם את כל הציפיות של ההורים
שרק
רוצים
שלילד
יהיה
טוב.

ברור.

הממממ.... אז מה עושים?
אף אחד לא רוצה דמעות מעל הסוכריות של הקאפקייקס.

בודקים.
בודקים בהתאם לגיל של הילד מה מתאים לו השנה.
חושבים.
חושבים על הילד שלנו. לא על הילד כפי שהינו רוצים שיהיה.
מתכננים.
מתאמים ציפיות עם הילד לגבי אופי האירוע.
יש ילדים, גם גדולים, גם קרוב לגיל ארבעים שלא אוהבים הפתעות.
ויש ילדים שכן.
אותם כדאי להפתיע ואף להסריט... כדי שיהיה מה להקרין בסרט של הבר מצווש.

להורי שני הבתים נדרשת הכנה נוספת.
יש משפחות שחוגגות פעמיים.
זה גם סוג של בונוס.
(יהיו לך שתי מתנות. זה משפט קלאסי למצדדי השיטה).

להורים שמתכננים לחגוג יחד "בשביל הילד"
אני מציעה לשאול שאלה נוספת בשלב תיאום הציפיות.
והשאלה היא "האם יהיה לך נוח, נעים ומתאים שנחגוג יחד"
התשובה יכולה להיות מורכבת יותר מ"כן" או "לא".
לעיתים המתח הנילווה למצב בו שני ההורים יחד באירוע אחד הוא גדול מדי. ילד שכבר למד לתפקד מול כל הורה בנפרד עלול לחוש שהאיזון אליו הורגל הופר.
יתכן וירגיש שהוא מחוייב להיות עם כל הורה שוה ושווה.. כדי שלא לקפח אף אחד
יתכן והוא יחוש כי הסיטואציה היא כה מלאכותית ומזוייפת שהוא פשוט לא ידע מה מצופה ממנו.
ומאידך יש ילדים שירגישו שעצם האפשרות לחגוג יחד היא התגשמות משאלת הלב הכמוסה ביותר.
ואולי... המורכבות היא כי כל התשובות נכונות.
גם וגם.

בערב הזה, שפותח את "שבועהמולדת" של הבן שלי
אני רוצה לכתוב שהכתיבה היא גם דרך לפרוק מתח.
אפשר לבקש מהילדים לצייר את היומולדת שהם היו רוצים....
ואח"כ
לשמור את הציור טוב טוב עד לבר מצווש.

ניפגש בשמחות.

אמן.

רוטציה

חלוקת תפקידים.
הנה נושא שאפשר לריב עליו, בכיף.

כ-ל הזוגות עסוקים בזה.

חלוקת תפקידים במשפחה דומה מאד לחלוקת תיקים לאחר הבחירות. 

אנחנו בדרך כלל מתחלקים בתיקים והתפקידים נשארים קבועים. מה לעשות, אנשים מתקבעים גם בתפקידים שנוח להם וגם אנחנו זקוקים לשגרה ותחושת שליטה.

ואילו "תיקים" יש במשפחה? 

*מי במשפחה שלכם הוא שר האוצר?

חשבונות, ביטוחים, הכנסות, הוצאות, בקרה על התקציב....

האם חוסכים או "מבזבזים" כי חיים פעם אחת? 

*מי שר החוץ? 

אירוח, הזמנת חברים, "פוליטיקה משפחתית"?

כמה נוסעים לחו"ל? האם נוסעים יחד כזוג או לחופשה עם הילדים?

*מי שר הרווחה?

 דאגות, חרדות, זה כאן... כמו גם בנית תוכניות טיפול לכל אחד על פי צרכיו

*מי שר החינוך? 

איך מחליטים באיזו גישה מחנכים? לאיזה בית ספר הולכים? האם מענישים ילד, ואיך? 

*מי שר הבריאות?

האם מחסנים? מי יותר טוב בהתמודדות עם מצבי חירום רפואיים? 

*מי שר הפנים? 

האם הבית שומר שבת? האם נוסעים בשבת? האם מבשלים בשבת? 

מי מעצב את הבית? לפי איזה טעם? 

הבנתם. 

שאלות רבות...

והתשובות - בעיקר מורכבות.

אם הבית מתנהל ברוטציה "שנינו ראש ממשלה" נוצר איזשהו "סטטוס קוו". הסטטוס קוו מספר על ההתפשרויות בין הגישות של שני בני הזוג. 

חלוקת התיקים יכולה לספר הרבה על עומסים שיש בתוך הבית.

אם עניתם על כל התשובות "אני " או לחילופין "הוא" או "היא" ביחס לבן זוגכם  אפשר להסיק כי יש חוסר איזון. 

ולא, 

"אני עובד או עובדת ויש לי קריירה", זהו לא תשובה שמסבירה למה חלוקת התפקידים איננה שיוויונית. 

לעיתים נוצר מצב כי אחד מבני הזוג רוצה שכל התיקים יהיו שלו. הוא לא מוכן לוותר על שום "תיק". להחזיק את כל התיקים נותן למחזיק בהם המון כוח. אבל, בדרך כלל זה נובע ממקום של חוסר ביטחון: התחושה הפנימית היא שאם אני לא אשלוט בכל פרט הדברים יתפרקו. חוויה זו מוזנת על ידי פחדים ראשוניים שחווינו בילדות ולאו דווקא על ידי בן הזוג שלנו. בעבודה זוגית פותחים מחדש את "מאחורי הקלעים" המשפחתיים, מתבוננים איך מקבלים החלטות ועל ידי מי ומבררים מה מניע את כל אחד מבני הזוג. 

אני מצרפת *חינם* טבלת מטלות 

לניהול הדיון המשפחתי. תרגישו חופשי לשנות בהתאם למשפחה שלכם. 

למדו את הילדים את החלק שלהם בתוך ניהול הבית. הורידו מעצמכם ובמקביל -  הכינו אותם לחיים האמיתיים. 

עד לפעם הבאה,

שבת שלום.

חשיבות הקביעות

שגרת בוקר:

קמה, מכבה את השעון לסנוז אחד. 

נרדמת ממש את השמונה דקות הנוספות והמתוקות האלה.

חושבת: אנ'לא מאמינה שבוקר...

קמה.

מחממת מים לקפה בתמי. מכינה קפה. טובלת שתי עוגיות בדרכי הפולנית. בעוגיות אגב, אני מתפרעת... לא מדובר בעוגיה קבועה. 

יורדת עם הכלב. 

סנדוויצים, חיתוך פירות, אריזה ...

השכמת שאר הלהקה

מירוץ להספיק להגיע בזמן. 

אני מניחה שגם אנשים שהם לא פריקים של שליטה ( ע"ע )

יש להם את הדברים הקבועים פחות או יותר שהם עושים בבוקר. 

מה לכל ההקדמה הארוכה הזו ולטיפול?

מרבית האנשים שאני מכירה מתפקדים טוב יותר בתנאים של וודאות ושליטה.

אנחנו זקוקים שהשגרה תחזיק בעבורנו חלקים אלה כי הם מאפשרים לנו "אוטומטים" שהכרחיים במציאות היומיומית. לא כל יום אני צריכה לבדוק ולהערך מחדש. אני יודעת מה מצפים ממני ואיפה הדברים שהנחתי... כדי להכין את כל הרשימה שאתה התחלתי: קפה, רצועה לכלב, סנדוויצים וכו'. 

 לילדי שני הבתים, באופן קבוע יש לפחות שתי שגרות שהם צריכים להחזיק בראש. 

לפעמים יותר. יש שגרה אצל אמא ויש שגרה אצל אבא. לא תמיד מסונכרנות בהרמוניה. 

אני לא מדברת על המעבר הזה שאנחנו דורשים מהילדים האלה לעשות, 

לקחת תיק, עם מערכת ליומיים, עם כל ציוד בית ספר שעובר הלוך ושוב 

כי אף ילד לא מחזיק 2 ספרים ו 2 מחברות מכל דבר...

לחשוב מראש מה בא לה ללבוש, להתאים לזה גרביים, גומייה, נעליים, סיכות ( אוקי, אולי לא בכל המשפחות, מתאימים סיכות...)

לקחת ציוד לחוגים, 

בגדים להחלפה

ובחיי הרשימה יכולה להיות עוד ארוכה. 

וזה כולה לילה. 

אני מדברת על הצורך של הילד בקביעות. 

לדעת מה מקומו, למשל, שלסדינים שהוא ישן בהם יהיה את הריח שלו, שהוא מכיר ואוהב, שיהיה לו מקום רק משלו להניח את הציוד שלו ושהוא יחכה לו שהוא מגיע. 

שהוא יוכל לנוע בחופשיות בין ההורים. אם הוא אצל אבא ופתאום בא לו להגיד משהו לאימא אז הוא יכול להתקשר ולדבר בלי להרגיש שהוא עושה משהו לא בסדר... וכמובן להיפך. 

באופן הזה, החיים של הילד המשכיים ולא קטועים או מפוצלים בנסיבות המיוחדות של משפחתו. 

נסו לייצר עבור הילד שגרה ככל שאפשר. בחיים של כולנו יש בלת"מים, אירועים חברתיים וקריירה. 

הילד שלכם צריך לדעת מראש בכל יום לאן הוא הולך ומי אמור לאסוף אותו. 

שיהיה מי שעוזר לו לארוז תיק עם כל הציוד לו הוא זקוק. 

שחלק מהצידה בתיק יהיה החיבוק ממכם והברכה שילך וישוב בטוב. 

אין פתרונות קסם. למי שתהה. 

פעם אחת בלבד שמעתי על משפחה שבה הילדים נשארו בבית, 

וההורים הם אלה שהתחלפו. 

אני אחסוך לכם את המתח ורגשות האשמה. 

זה לא עבד...

אשמח שתשתפו אותי בשגרה שלכם, בקשיים ובהישגים. 

לפני פרידה, 

חשבתי על זה שכולנו אוהבים לצאת מהשגרה, נכון? 

ובכל זאת, 

אחד הכיפים הכי גדולים מהטיול,

זה הרגע שנכנסים בחזרה הביתה. 

עד הפעם הבאה, 

הילה

מה הכתובת שלך?

חשבתם פעם כמה השאלה הזו מסובכת לילדים שהוריהם נפרדו/ התגרשו/ גרים בשני בתים?

הדבר הזה שמרבית האנשים עונים מבלי לחשוב, הופך להיות מורכב עבור ילדים להורים גרושים. 

אמפתיה זו היכולת להיות לרגע בנעליו של האחר. כנסו לנעליהם הקטנות וחשבו. 

מה אתם הייתם עונים? 

"הכתובת של אימא היא... הכתובת של אבא היא... "

זו תשובה קצת מוזרה. כי זו תשובה שבה הילד מוותר על האני שלו. 

הוא לא עונה איפה הוא גר. 

אולי: "בראשון שלישי וחמישי אני גר ב... ובשני רביעי ב... וכל שבת שניה אני ב... 

והיום יום שני, אז אני עם אמא/ אבא".

אפשרות נוספת: להגיד רק כתובת אחת. על הדרך, למחוק את הקונפליקט הפנימי, את העובדה שאני אולי מחשיב הורה אחד יותר מהשני... (אולי שאני אגדל, אני אטפל בזה )

ילדי המחשב אולי יענו: "כתובת??? כאילו, תשלח לי מייל". פתרון מושלם לדילמה. 

מה באמת אפשר לענות?!

כי מה הכתובת שלי  הרגשית זה בעיקר איפה הבית שלי, לאן אני שייך, איפה החפצים שלי, איפה אני מוגן בטוח? האחריות לתשובה צריכה להיות של ההורים ולא של הילד לבד. הכתובת, הבית לא צריך להיות קרקע לשאלת הנאמנות של הילד. 

הורים מיטיבים יצליחו לטעת בילד תחושה כי יש לו שני בתים, שתי כתובת פיזיות אבל בית רגשי אחד ככל שניתן. הזוג נפרד אך ההורות נשארת משותפת. 

הורים צריכים לדבר עם הילד שלהם ולהכין אותו לשאלות המבלבלות כמו השאלה הזו. לחשוב באיזה אופן הוא היה רוצה לענות שיהיה הכי נכון עבורו ולבסוף להציע אולי דרך שתכיל את המורכבות המשפחתית. 

אשמח לשמוע רעיונות ותגובות איך התמודדתם עם השאלה.

עד הפעם הבאה,
להתראות