היציאה לעצמאות

בסופו של יום העצמאות ה -67 למדינה, החלטתי לכתוב כמה מילים.
לוח השנה הישראלי מזמן לנו בסמיכות שני ימי זיכרון ויום חג.  
ההצמדה הזאת מלמדת יותר מהכול על הצמיחה שמתאפשרת מתוך טראומה.

בחיים הרגשיים שלנו כעם, ומבלי להיכנס לסוגיות פוליטיות ומדיניות, אנו מונעים מחרדה קיומית זו (בחרו כל נאום של רוה"מ שתרצו לצורך כך).
וכך למרות היותנו מדינה ריבונית בעלת צבא חזק,
כשאנו מסתכלים במראה אנו רואים בעיני רוחנו את סכנת הכיליון.

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל,
"מגש הכסף" עליו ניתנה המדינה, כפי שכה היטיב לנסח אלתרמן,
קושר אותנו לכאן, למולדת: אדם, דם ואדמה.

העצמאות הישראלית, קשורה בהישרדות ובמאבק.
אני רוצה להאמין ולקוות כי המאבק הזה הוא למען עתיד ילדנו
ובהינתן כך -
אנו צריכים להבין כי גם האחר, גם "האויב" נאבק על אותו הדבר בדיוק: למען עתיד ילדיו.

ומ"אמא המדינה" נעבור לאמא הפרטית.

מרגע הלידה, ועד לסיום חיינו אנו נמצאים בתהליך של "נפרדות ועצמאות".
תהליך רגשי זה נמשך לכל אורך חיינו.
כאשר הוא מתפתח באופן תקין אנו מסוגלים לנוע באופן משוחרר בין מצבי תלות יחסיים לעצמאות (אף היא יחסית). ולמה יחסית? כי כאשר אנחנו בקשר נוצרת תלות מחודשת
והפחד כי נאבד את האדם הקרוב לנו שוכן בתוכנו.
היכולת ליצור קשר, לאהוב וללדת (מעגל החיים, כן) ולאפשר לילדנו להיפרד מאיתנו בתורם,
היא סוד החיים.

עוד על עצמאות,
גם בפעם הבאה.