רוטציה

חלוקת תפקידים.
הנה נושא שאפשר לריב עליו, בכיף.

כ-ל הזוגות עסוקים בזה.

חלוקת תפקידים במשפחה דומה מאד לחלוקת תיקים לאחר הבחירות. 

אנחנו בדרך כלל מתחלקים בתיקים והתפקידים נשארים קבועים. מה לעשות, אנשים מתקבעים גם בתפקידים שנוח להם וגם אנחנו זקוקים לשגרה ותחושת שליטה.

ואילו "תיקים" יש במשפחה? 

*מי במשפחה שלכם הוא שר האוצר?

חשבונות, ביטוחים, הכנסות, הוצאות, בקרה על התקציב....

האם חוסכים או "מבזבזים" כי חיים פעם אחת? 

*מי שר החוץ? 

אירוח, הזמנת חברים, "פוליטיקה משפחתית"?

כמה נוסעים לחו"ל? האם נוסעים יחד כזוג או לחופשה עם הילדים?

*מי שר הרווחה?

 דאגות, חרדות, זה כאן... כמו גם בנית תוכניות טיפול לכל אחד על פי צרכיו

*מי שר החינוך? 

איך מחליטים באיזו גישה מחנכים? לאיזה בית ספר הולכים? האם מענישים ילד, ואיך? 

*מי שר הבריאות?

האם מחסנים? מי יותר טוב בהתמודדות עם מצבי חירום רפואיים? 

*מי שר הפנים? 

האם הבית שומר שבת? האם נוסעים בשבת? האם מבשלים בשבת? 

מי מעצב את הבית? לפי איזה טעם? 

הבנתם. 

שאלות רבות...

והתשובות - בעיקר מורכבות.

אם הבית מתנהל ברוטציה "שנינו ראש ממשלה" נוצר איזשהו "סטטוס קוו". הסטטוס קוו מספר על ההתפשרויות בין הגישות של שני בני הזוג. 

חלוקת התיקים יכולה לספר הרבה על עומסים שיש בתוך הבית.

אם עניתם על כל התשובות "אני " או לחילופין "הוא" או "היא" ביחס לבן זוגכם  אפשר להסיק כי יש חוסר איזון. 

ולא, 

"אני עובד או עובדת ויש לי קריירה", זהו לא תשובה שמסבירה למה חלוקת התפקידים איננה שיוויונית. 

לעיתים נוצר מצב כי אחד מבני הזוג רוצה שכל התיקים יהיו שלו. הוא לא מוכן לוותר על שום "תיק". להחזיק את כל התיקים נותן למחזיק בהם המון כוח. אבל, בדרך כלל זה נובע ממקום של חוסר ביטחון: התחושה הפנימית היא שאם אני לא אשלוט בכל פרט הדברים יתפרקו. חוויה זו מוזנת על ידי פחדים ראשוניים שחווינו בילדות ולאו דווקא על ידי בן הזוג שלנו. בעבודה זוגית פותחים מחדש את "מאחורי הקלעים" המשפחתיים, מתבוננים איך מקבלים החלטות ועל ידי מי ומבררים מה מניע את כל אחד מבני הזוג. 

אני מצרפת *חינם* טבלת מטלות 

לניהול הדיון המשפחתי. תרגישו חופשי לשנות בהתאם למשפחה שלכם. 

למדו את הילדים את החלק שלהם בתוך ניהול הבית. הורידו מעצמכם ובמקביל -  הכינו אותם לחיים האמיתיים. 

עד לפעם הבאה,

שבת שלום.

חשיבות הקביעות

שגרת בוקר:

קמה, מכבה את השעון לסנוז אחד. 

נרדמת ממש את השמונה דקות הנוספות והמתוקות האלה.

חושבת: אנ'לא מאמינה שבוקר...

קמה.

מחממת מים לקפה בתמי. מכינה קפה. טובלת שתי עוגיות בדרכי הפולנית. בעוגיות אגב, אני מתפרעת... לא מדובר בעוגיה קבועה. 

יורדת עם הכלב. 

סנדוויצים, חיתוך פירות, אריזה ...

השכמת שאר הלהקה

מירוץ להספיק להגיע בזמן. 

אני מניחה שגם אנשים שהם לא פריקים של שליטה ( ע"ע )

יש להם את הדברים הקבועים פחות או יותר שהם עושים בבוקר. 

מה לכל ההקדמה הארוכה הזו ולטיפול?

מרבית האנשים שאני מכירה מתפקדים טוב יותר בתנאים של וודאות ושליטה.

אנחנו זקוקים שהשגרה תחזיק בעבורנו חלקים אלה כי הם מאפשרים לנו "אוטומטים" שהכרחיים במציאות היומיומית. לא כל יום אני צריכה לבדוק ולהערך מחדש. אני יודעת מה מצפים ממני ואיפה הדברים שהנחתי... כדי להכין את כל הרשימה שאתה התחלתי: קפה, רצועה לכלב, סנדוויצים וכו'. 

 לילדי שני הבתים, באופן קבוע יש לפחות שתי שגרות שהם צריכים להחזיק בראש. 

לפעמים יותר. יש שגרה אצל אמא ויש שגרה אצל אבא. לא תמיד מסונכרנות בהרמוניה. 

אני לא מדברת על המעבר הזה שאנחנו דורשים מהילדים האלה לעשות, 

לקחת תיק, עם מערכת ליומיים, עם כל ציוד בית ספר שעובר הלוך ושוב 

כי אף ילד לא מחזיק 2 ספרים ו 2 מחברות מכל דבר...

לחשוב מראש מה בא לה ללבוש, להתאים לזה גרביים, גומייה, נעליים, סיכות ( אוקי, אולי לא בכל המשפחות, מתאימים סיכות...)

לקחת ציוד לחוגים, 

בגדים להחלפה

ובחיי הרשימה יכולה להיות עוד ארוכה. 

וזה כולה לילה. 

אני מדברת על הצורך של הילד בקביעות. 

לדעת מה מקומו, למשל, שלסדינים שהוא ישן בהם יהיה את הריח שלו, שהוא מכיר ואוהב, שיהיה לו מקום רק משלו להניח את הציוד שלו ושהוא יחכה לו שהוא מגיע. 

שהוא יוכל לנוע בחופשיות בין ההורים. אם הוא אצל אבא ופתאום בא לו להגיד משהו לאימא אז הוא יכול להתקשר ולדבר בלי להרגיש שהוא עושה משהו לא בסדר... וכמובן להיפך. 

באופן הזה, החיים של הילד המשכיים ולא קטועים או מפוצלים בנסיבות המיוחדות של משפחתו. 

נסו לייצר עבור הילד שגרה ככל שאפשר. בחיים של כולנו יש בלת"מים, אירועים חברתיים וקריירה. 

הילד שלכם צריך לדעת מראש בכל יום לאן הוא הולך ומי אמור לאסוף אותו. 

שיהיה מי שעוזר לו לארוז תיק עם כל הציוד לו הוא זקוק. 

שחלק מהצידה בתיק יהיה החיבוק ממכם והברכה שילך וישוב בטוב. 

אין פתרונות קסם. למי שתהה. 

פעם אחת בלבד שמעתי על משפחה שבה הילדים נשארו בבית, 

וההורים הם אלה שהתחלפו. 

אני אחסוך לכם את המתח ורגשות האשמה. 

זה לא עבד...

אשמח שתשתפו אותי בשגרה שלכם, בקשיים ובהישגים. 

לפני פרידה, 

חשבתי על זה שכולנו אוהבים לצאת מהשגרה, נכון? 

ובכל זאת, 

אחד הכיפים הכי גדולים מהטיול,

זה הרגע שנכנסים בחזרה הביתה. 

עד הפעם הבאה, 

הילה