היום שאחרי

הבחירות הסתיימו, וכבר עבר די זמן...

בין אם מדובר בבחירות הממשיות שבהן כולם הצביעו לבין בחירות אישיות או רגשיות כאלה ואחרות
הרי ש"היום שאחרי" הבחירות מפגיש אותנו עם תוצאות הבחירה שעשינו.

כמו בשיר "The Road Not Taken"  של פרוסט,
שתי דרכים מתפצלות ביער...
ומשהלכנו בדרך אחת, בדרך כלל, אי אפשר לחזור אחורנית
או לחיות במקביל את כל האפשרויות.

האדם הבוחר
מתמודד בראש עם פחדים הנוגעים לבחירה,
עם שאלות של רווח והפסד
עם שאלות של עיתוי הבחירה
ובייחוד עם הרצון לבחור בכדי לשנות או להיטיב עם מציאות חייו.

כאשר הבחירות נוגעות לתא המשפחתי שלנו שאלות אלה קשות ומייסרות שכן הן משפיעות לא רק על הבוחר עצמו.
הן משפיעות באופן ישיר על בן הזוג או בת הזוג, על הילדים ועל המשפחה המורחבת.
בהקשר זה חשוב להזכיר כי לתחושת האשמה תפקיד כה משמעותי עד כי נדמה כי היא מנהלת את המערכה כולה.

גם למצב בו אנחנו מחליטים "לא לבחור" בניסיון להחזיק את כל הכדורים באוויר יש מחיר.
אנחנו חיים את חיינו מתוך תחושה של זיוף או הקרבה אשר לאורך זמן אינם מאפשרים התפתחות וצמיחה.
הורים נוטים להגיד לילדיהם "להיות אמיתיים" או "להקשיב לליבם"
אך כמבוגרים אנו יודעים כי הקשבה זו היא מורכבת מא-ד.

למחפשים פיתרונות קסם
או תשובה אחת....
או ידיעה ברורה מה נכון
לצערי אינני אשת בשורות.

בניסיון להבין את העתיד  ולדעת "מה נכון" עבורם
כבר שמעתי ונפגשתי עם אנשים שהתייעצו עם קוראים בקלפים, מגידי עתידות, קוראים בקפה, אסטרולוגים
עם מורים רוחניים החל מרבנים וכלה בגורואים למיניהם
עם אנשים שיצאו לחפש את עצמם בעולם הרחב, בטיולים אתגריים
וגם עם כאלה שנותרו ספונים בביתם - העיקר לא לקבל החלטה.
פונקציות אלה ממלאות תפקיד דומה "בהחזקת" הדילמה על אף השוני התהומי ביניהן.
בסופו של דבר - אף אחד לא יכול לקבל את ההחלטה במקומכם
אך התהליך אותו תעברו בדרך אליה חשוב
כדי לקבל כוחות
ובייחוד כדי להבין
מהיכן נובעת הבחירה שלכם, מה מניע אתכם ומה הייתם רוצים הלאה.

בהקשר זה - חשוב אולי להגיד משהו על בגידות.
היות ויש כל כך הרבה מה לכתוב בנושא הזה בהקשר הזוגי אתייחס היום רק להיבט שהוזכר כאן.
לעיתים בתוך המצב שבו האחד מתמודד אם שאלות הנוגעות לזוגיות מתרחשת "בגידה". אין הכוונה רק לאקטים הפיזים, לריגוש או להתאהבות. אלא השימוש בבגידה באופן רגשי כמייצגת של הדילמה "להישאר או לעזוב". במובן זה לשני הצדדים הן הבוגד והן הנבגד ממלאים תפקיד במשולש שנוצר גם אם באופן לא מודע.

עד הפעם הבאה,
להתראות.

מה זה משטח חיתוך מתרפא?

בשבועות האחרונים,  אני לומדת בכל יום מושגים חדשים.

כל זה בזכות קבוצה מופלאה של נשים יוצרות בשם מוזה ויצירה - נתנאלה.קום

שווה!

היום למדתי על משטח ש"מתרפא מעצמו". חותכים עליו בסכין יפנית: בדים וניירות, אך יש לו יכולת לשקם את עצמו
מוכן לעבודה ויצירה חדשה.
אני רחוקה מעולם הנדסת החומרים
אבל הדבר הראשון שחשבתי עליו ביחס לפלא הזה
שיש אנשים שהיו צריכים לעטוף את הלב שלהם בשכבה נדיבה מהספוג הזה.

או הו כמה בעיות זה היה פותר...
שיברונות לב וגם סתם סדקים
היו "נספגים" פנימה, מבלי שהלב יאבד את האמון בבני אדם,
חדוות ההתאהבות
והרצון הבסיסי להיות בקשר.

מה שמזכיר לי את הסרט "שמש נצחית בראש צלול"
אני מפנה לויקיפדיה שפשוט מספרת את עלילת הסרט הכי טוב.

אם הייתם יכולים למחוק את זכרונותיכם ממערכת יחסים שהסתיימה
עם עם אדם אהוב,

הייתם עושים זאת?

כאבי גדילה

"אמא, כואב לי..."
"איפה כואב?"
"הנה פה..."
"אתה רוצה נשיקה?"

הורים רבים מדברים על הרצון הזה, המגונן,
שבו היינו יכולים לקחת מילדנו את כאבי הגוף, כאבי הלב ושילמדו מנסיוננו.
אולם החיים מלמדים אותנו ש: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצריים"
ובמובן הזה לכל אחד יש את יציאת מצריים שלו.
ההתמודדות שלו.
המדבר שלו.
הכאב שלו.

לעיתים אנו כל כך רגילים לכאב שאנחנו פשוט לומדים לחיות איתו. מוכנים לשלם את מחיר על הכאב המוכר ובלבד שלא נצטרך לעשות שינוי. שינוי הוא מפחיד, מלחיץ, דורש מאיתנו לארגן את המנגנונים שלנו מחדש.
עדיף הכאב הישן, על אי הודאות וחוסר השליטה.
כאב ופחד הם BFF.

המקומות שכאב לנו, הם המקומות בהם צמחנו.
צמחנו כי למדנו שיעור שהיינו צריכים ללמוד.
כי עמדנו באתגר.
כי גילינו שאנחנו לא מתפרקים.
כי למדנו שיש לנו יכולת.
שזה לא היה נורא כמו שחשבנו.
שההתמודדות היא משמעותית.
כי אנחנו לא אותו דבר אחרי.
כי נפתחה דלת אחרת.
כי תמיד יש עוד הזדמנות.

אני חושבת שאנחנו יכולים לעזור לילדים שלנו וגם לעצמנו
אם לא מיד ננסה לסתום את הכאב, לחסום אותו, להדחיק או להתעלם ממנו.
אם אפשר גם לחכות עם האמירה הכה מנחמת "זה יעבור".
אלא דווקא להיות במגע איתו.
נשאל "איפה כואב...?"
ניתן מקום לעצב, לאובדן, לאכזבה, לכישלון ולפחדים הקטנים והגדולים שסובבים אותו.
נדבר ונבקש פשוט : "תספר לי מה את מרגיש ביחס לזה".

נדע בלב שלא עם הכול נוכל "לעשות משהו". לפעמים (לצערי הרב מאד) אין מה לעשות.
המשמעותי הוא איך להיות עם מישהו בכאב שלו.

החלק שלנו, הוא ללמד אותם שגם אנחנו משתפים שכואב לנו. לא מלמדים אותם להישאר עם זה "לבד"
או עם "הכול בסדר" אצלי.

התפקיד של "סופרמן" כבר תפוס.

עד הפעם הבאה

Off Topic - גינה טיפולית

אם כל אחד צריך שיהיה לו תחביב אני את שלי גילתי בשנים האחרונות.

היות וגדלתי בעיר, מוקפת בטון הפעם לא מדובר בחויה שאני נושאת מילדותי.

בדירה העירונית שלי החלטתי להכניס את ה"ירוק".

בנוסף, אני אחראית בבניין לנושא הגינון וההשקיה, תפקיד אהוב עלי במיוחד. וכך אט אט, פיסה קטנה של קרקע בכל פעם אני מנסה למלא אותה באהבה ובצמחיה. 

דמות המופת של הגננית החובבת באשר היא (וזה בהחלט שייך לילדותי) היא חנה מרון מתייעצת עם הביגוניות: מתוך "קרובים קרובים", "כן, ביגוניה?".

גינון טיפולי הוא תרפיה. ילדים ומבוגרים קשישים ואוכלוסיות בעלות צרכים מיוחדים יכולים להנות באופן דומה מהגינון. כל אחד לפי יכולתו ורמתו. בשנים האחרונות כחלק מהמגמה של קיימות ושמירה על איכות הסביבה קמו בשכונות רבות גינות קהילתיות. בגינות אלה אנשים מגדלים בערוגות ירקות ופירות, עשבי תבלין או עצים למינהם. קל לחשוב מה היא החויה שמפיק ממנה ה"מגנן" הצעיר או הבוגר:

*חיבור לטבע ולאדמה, חיבור למקום בו הוא גדל.

*הצורך לדאוג למשהו באופן רציף: תמיד יש מה לעשות - לעדור, לגרף, לאסוף עלים, להשקות לדשן, לשתול או לזרוע, לשים שלטים, לקשט... וכו'

*לחכות בסבלנות: המגנן ללומד כי ההשקעה משתלמת ונושא פרות. הוא רואה את תהליך הצמיחה וההתפתחות מרגע הזריעה  ואילך.

*למידה של עונות השנה והמחזוריות בטבע.

*upcycle - בגינות מסויימות ממחזרים ומשדרגים כל הזמן. למשל צמיגים ישנים הופכים לערוגות קטנות, בונים דחלילים מחומרים קיימים.

*הכרה עם בעלי החיים שמסתובבים בגינה - לא רק חתולים וכלבים אלא גם ציפורים, נמלים וזוחלים .

*פעילות משותפת להורים וילדים נעימה, כיפית ולא יקרה. הלוואי ויכולתי לכתוב חינם לגמרי, אבל כמו כל חוג צריך להשקיע מעט כדי שיהיה הרבה. לקנות ציוד בסיסי, זרעים וצמחים ואולי כמה כלי גינה בסיסים.

*שותפות וגם מעט תחרות - הילד רואה ערוגות נוספות, פוגש חברים ועוזר אבל גם רואה מה משפחות אחרות עושות בגינה. התוצרים בערוגה הם הרבה פעמים "מראה" לכמות ההשקעה המשפחתית בערוגה.
*להקמת הגינה נדרש סדר, תכנון וארגון - תנו למגנן הצעיר להתנסות בכך.

אבל מעל לכל זה:

*הגינון עצמו כחויה יש בו כדי לרומם את הנפש. אין לי דרך להסביר את האושר שאני רואה עץ שגידלתי פורח, או צמח שהיה יבש מנץ מחדש. זוהי חויה טיפולית כי היא מאפשרת למגנן תחושה שהוא מגדל משהו אבל שגם הוא גדל בעצמו. 

*הגינון מתאים לכל אחד, אבל אני מוצאת שהוא גם טוב וידידותי לילדים או לאנשים לא ורבליים. גינון אפשר לעשות בשקט. בלי מילים. לא צריך לדבר יותר מדי. אפשר לשמוע מוסיקה תוך כדי. אפשר סתם להיות יחד.

ולמי שאין גינה קהילתית, יכול לגנן בבית ב"גרינבו" בעציץ או באדנית. זה תמיד אפשרי  (גם אם אין שמש יש עציצי בית). 

ואין כמו מעט ירוק כדי להרגיש בית. 

מצרפת כמה תמונות מהשתילה של היום: 

ולסיום סיומת - 

הקפה כל כך טעים אחרי כל זה.

תהנו. 

עד הפעם הבאה,

להתראות