והיום על געגוע.
למי שצריך, זה הזמן להביא טישו.
כולנו מתגעגעים. נושאים בתוכנו אוסף של זכרונות מאנשים שהיו איתנו, ממקומות בהם גרנו, מילדותנו או מצעירותנו.
מתגעגעים למשהו, למישהו לפעמים לעצמנו.
היום התגעגתי לסבתא שלי. בימים קרים כאלה היא תמיד הייתה מכינה אוכל חם, מפנק ומנחם. הטעם הזה מהילדות, טעם של בית, עמד לי על קצה הלשון. חשבתי בליבי, כמה חבל שאז לא רשמתי אז את המתכון... שלא ידעתי להעריך כמה הטעם יהיה יקר עבורי ברבות השנים.
אני מתגעגעת לחברה שלי, שעברה לארץ רחוקה.
זה געגוע אחר. אפשר לדבר...
להתכתב, לקרוא, לסמס...
אולי לתכנן פגישה עתידית ...
אבל אי אפשר להיפגש. אי אפשר לקפוץ לקפה.
אני מחכה לחודש יוני.
ויש עוד געגועים. אנשים שאי אפשר לדבר איתם, או לחשוב על "...כשניפגש...".
חברויות עמוקות שפעם היינו "כמו אחיות", אהובים, קולגה שהיה משמעותי ועזר לגדול, מדריך...
אנשים שאין להם חלק בחיים שלי
אבל הם איתי.
לפעמים שיר ברדיו, מזכיר לי נשכחות,
לפעמים ריח... או מקום....
לפעמים בחלום, אם יש מזל...
הגעגוע הרבה פעמים עטוף בשכבות של נוסטלגיה מתוקה.
אני חושבת (אבל לא בטוחה) שאנחנו מתגעגעים למשהו טוב.
למקום שהיינו בו אהובים, מוכלים ומוגנים.
לפעמים אפשר אולי "לצחוק" או לסגור מעגל גם אם מקומות שהיו בעבורנו יותר קשים.
אני חושבת למשל על הצבא כתקופה כזו, אני לא יודעת אם געגוע מתאים פה... אבל בכל זאת צחקתי מאד כשראיתי "אפס ביחסי אנוש" כי זה הזכיר לי משהו מעצמי, ודרך הסרט יכולתי שוב להתחבר לשם. וזה מרגש.
לפעמים מתגעגעים למשהו בתוכנו שהולך לאיבוד:
"פעם לא פחדתי משום דבר"
"פעם הייתי יותר בטוחה בעצמי"
"שמחתי יותר" או "היה לי יותר זמן לעצמי"
"הייתי יותר רזה..., יכולתי לאכול הכול"
כולם מעידים על שינוי שעברנו, פנימי או חיצוני.
וגם בטיפול יש לגעגוע מקום. הרבה פעמים אנחנו נמצאים באזורי זמן שקשורים בעבר באופן טבעי.
ולפעמים,
מטופל מתקשר אחרי זמן ושואל:
"את זוכרת אותי?"
ואני רוצה לענות -
"מה ניראה לך?" "אפשר לשכוח, בכלל?"
ישבנו יחד, לפעמים לתקופה קצרה לפעמים ארוכה -
ואני זוכרת.
זה חלק מהדיל.
במדינה שלנו יש ימי זיכרון: מקדישים זמן להיות עם הכאב, האובדן, הרגשות המעורבים
מתייחדים. יש זמן לביחד ויש זמן שכל אחד עם עצמו.
זה כמובן לא פותר את הגעגוע. הוא שם.
אבל יש לו מקום.
במובן הזה, במקום להדחיק את הגעגוע, מקבלים אותו כחלק בלתי נפרד מהחיים.
עד הפעם הבאה,
להתראות
למי שצריך, זה הזמן להביא טישו.
כולנו מתגעגעים. נושאים בתוכנו אוסף של זכרונות מאנשים שהיו איתנו, ממקומות בהם גרנו, מילדותנו או מצעירותנו.
מתגעגעים למשהו, למישהו לפעמים לעצמנו.
היום התגעגתי לסבתא שלי. בימים קרים כאלה היא תמיד הייתה מכינה אוכל חם, מפנק ומנחם. הטעם הזה מהילדות, טעם של בית, עמד לי על קצה הלשון. חשבתי בליבי, כמה חבל שאז לא רשמתי אז את המתכון... שלא ידעתי להעריך כמה הטעם יהיה יקר עבורי ברבות השנים.
אני מתגעגעת לחברה שלי, שעברה לארץ רחוקה.
זה געגוע אחר. אפשר לדבר...
להתכתב, לקרוא, לסמס...
אולי לתכנן פגישה עתידית ...
אבל אי אפשר להיפגש. אי אפשר לקפוץ לקפה.
אני מחכה לחודש יוני.
ויש עוד געגועים. אנשים שאי אפשר לדבר איתם, או לחשוב על "...כשניפגש...".
חברויות עמוקות שפעם היינו "כמו אחיות", אהובים, קולגה שהיה משמעותי ועזר לגדול, מדריך...
אנשים שאין להם חלק בחיים שלי
אבל הם איתי.
לפעמים שיר ברדיו, מזכיר לי נשכחות,
לפעמים ריח... או מקום....
לפעמים בחלום, אם יש מזל...
הגעגוע הרבה פעמים עטוף בשכבות של נוסטלגיה מתוקה.
אני חושבת (אבל לא בטוחה) שאנחנו מתגעגעים למשהו טוב.
למקום שהיינו בו אהובים, מוכלים ומוגנים.
לפעמים אפשר אולי "לצחוק" או לסגור מעגל גם אם מקומות שהיו בעבורנו יותר קשים.
אני חושבת למשל על הצבא כתקופה כזו, אני לא יודעת אם געגוע מתאים פה... אבל בכל זאת צחקתי מאד כשראיתי "אפס ביחסי אנוש" כי זה הזכיר לי משהו מעצמי, ודרך הסרט יכולתי שוב להתחבר לשם. וזה מרגש.
לפעמים מתגעגעים למשהו בתוכנו שהולך לאיבוד:
"פעם לא פחדתי משום דבר"
"פעם הייתי יותר בטוחה בעצמי"
"שמחתי יותר" או "היה לי יותר זמן לעצמי"
"הייתי יותר רזה..., יכולתי לאכול הכול"
כולם מעידים על שינוי שעברנו, פנימי או חיצוני.
וגם בטיפול יש לגעגוע מקום. הרבה פעמים אנחנו נמצאים באזורי זמן שקשורים בעבר באופן טבעי.
ולפעמים,
מטופל מתקשר אחרי זמן ושואל:
"את זוכרת אותי?"
ואני רוצה לענות -
"מה ניראה לך?" "אפשר לשכוח, בכלל?"
ישבנו יחד, לפעמים לתקופה קצרה לפעמים ארוכה -
ואני זוכרת.
זה חלק מהדיל.
במדינה שלנו יש ימי זיכרון: מקדישים זמן להיות עם הכאב, האובדן, הרגשות המעורבים
מתייחדים. יש זמן לביחד ויש זמן שכל אחד עם עצמו.
זה כמובן לא פותר את הגעגוע. הוא שם.
אבל יש לו מקום.
במובן הזה, במקום להדחיק את הגעגוע, מקבלים אותו כחלק בלתי נפרד מהחיים.
עד הפעם הבאה,
להתראות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה