‏הצגת רשומות עם תוויות טיפול בילדים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות טיפול בילדים. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 3 בפברואר 2015

החבר החדש

חבר או חברה חדשים.
הבלוג מתכונן לולנטיינ'ס דיי.
ניראה כי עבור ההורה הפרוד או הגרוש מדובר בשלב שבו יש התחלה חדשה.
התרגשות מובנת ביחס לקשר החדש שמתהווה.
על כל המורכבות הרגשית הכרוכה בהכנסת אדם חדש למשפחה ולחיינו
אני רואה בכך שלב בריא והכרחי עבור ההורה ועבור ילדי שני הבתים.
בריא כי הוא מראה:
על התקדמות ולא על עצירה והשארות במקום.
על חיים ולא על אבל.
על אמון וניסיון מחודש לבנות משהו מתוך השבר.
על העובדה כי ההורה רואה את עצמו כראוי לחיים משל עצמו, אהבה וקשר.
כי הוא נותן לילד דוגמא אישית וזו דוגמא חשובה ביותר
הקשר החדש משחרר את הילד מהיותו תחליף הזוגיות של ההורה
ופעמים רבות מאפשר לו לחזור לחייו ולעינייניו
ובינהם כמובן גם התנסויות משל עצמו בזוגיות ובהתקשרות.
לא טוב היות האדם לבדו, דרשו חכמים ממני.
הקשר החדש של אבא או של אמא מהווה עבור הילד שלב נוסף בעיכול הפרידה.
הקשר הוא מראה נוספת לכך שהפנטזיה שאבא ואמא יחזרו לחיות יחד לא יכולה להתממש במציאות.
כדרכה של פנטזיה, צריך שיהיה לה מקום בעולמו הפנימי של הילד. הילד משמר בתוכו את המקום האידילי בו הוא נוצר משני הורים שהיו ביחד בשלב כל שהוא בחייהם.
ההכרות עם חבר או חברה חדשים צריכים להתרחש באופן הדרגתי ומותאם ככל האפשר לגילו וליכולתו של הילד.
הילד לא צריך להיות חשוף לעולם הדייטים של ההורה ולהכיר כל אדם שההורה בוחר להכניס לחייו לסטוץ או פלירט.
אם זה מבלבל עבורכם, זה מבלבל עבור הילד שלכם.
אם הקשר עדיין לא ברור, חכו קצת.
ספרו לבן או בת הזוג החדשה על ילדיכם, תראו כיצד הוא מגיב כשהוא שומע עליהם.
חשבו איך והיכן תרצו לספר לילד על ההכרות הצפויה לו. תנו לו להביע את הרגשות שלו ביחס לכך.
אל תפילו עליו את הפגישה.
אם הוא כועס, תנו מקום לכעס.
אם הוא סקרן, שאלו מה היה רוצה לדעת.
אם הוא אדיש, חשבו מה הוא מספר לכם בזאת.
אם הוא נלחץ, עשו את המפגשים המשותפים באופן מדורג. לא כל הזמן המשותף צריך להיות יחד.
אחרי הכול הוא חבר שלכם ולא של הילד.
אל תאמרו לילד כי הוא צריך לאהוב, לחבב או להסתדר עם בן הזוג.
הילד צריך לכבד אדם באשר הוא אדם,
אך קשר של חיבה נבנה מתוך הכרות ועל בסיס ההתנסות.
זה לא חייב להיות קליק מיידי.
אל תשלו את הילד שאם הוא לא יאהב את בן זוגכם,
נחליט ביחד.
החלטה כזאת היא שלכם, לטוב ולרע.
תנו לדברים זמן להתפתח.
היו ערים לתחושותיו של הילד, למחירים שהוא משלם עם הכנסת אדם חדש לבית.
יתכן כי יתעוררו מצבים דמויי תחרות
בהם הילד ינסה לראות במי תבחרו.
שלב זה מעורר מחדש קונפליקטים של נאמנות כיוןן ששוב האיזון מופר.
מורכב?




















יום חמישי, 29 בינואר 2015

יומולדת

מי לא אוהב יום הולדת?
"יומולדת" זה קצת פאסה, עדיף הרבה יותר "שבועמולדת", לא?
חוגגים לילדים בכל מסגרת אפשרית:
בגן, בצהרון, בחוג, בבית עם המשפחה ואח"כ עם מעגל החברים של המשפחה
ככה שיש הרבה סיבות למתנות, עוגות שוקולד ותמונות ב"אינסטוש".

ובמעבר חד, (כמו שאומרים יותר מדי פעמים מגישי החדשות שלנו)
הלוואי ורק נצטרך להתעסק בחגיגות, הכנות לחגיגות וקישוטים
במקום לראות את החדשות היום בשמונה ולחשוב
"איך יכול להיות, שיש ילדים בני עשרים, שלא יחגגו יותר לא יומולדת ולא שום דבר אחר?!"  
או
"איך יכול להיות שיש ילדה (ובקרוב גם ילד) שאבא שלה לא יהיה במסיבת יום הולדת שנתיים שלה?! או ביום ההולדת שלו ממש ?! "


וכך באמצע המחשבות על היומולדת
נהיתי עצובה.

גם בלי קשר לחדשות יום הולדת לפעמים מעורר מתח.
מכירים:
its my party and i cry if i want to....
כזה.

יש  ילדים שמתכננים את היומולדת שלהם הרבה זמן. אם במשפחה שלכם התכנון נעשה בשיתוף של בעל השמחה אז יש הערכות לקראת האירוע.
לפעמים בוחרים נושא למסיבה, לפעמים מבקשים מפעיל או מפעילה, בוחרים בגדים, מזמינים חברים ומשפחה
מבקשים משאלות בנוגע למתנות.
יש ילדים שכל זה גורם להרגיש "בעננים" מתרגשים ומחכים
ולאחרים לאט לאט נבנה בבפנוכו "ענן" שמבשר גשם.
הענן שלהם זה ענן של מחשבות והן בדרך כלל אפורות:
אולי לא יבואו???
אולי לא יבואו מספיק ילדים???
אולי הילד או הילדה שאני אוהב לא ירצו להיות איתי???
אולי אני לא אקבל אף פתק ב"חבילה הגיעה"?
סתם,
לא ניראה לי שמשחקים יותר "חבילה הגיעה".

ואז במקום להנות מזה שהם "מרכז האירוע" הנסיך או הנסיכה התחושה היא ש:
"כל מה שאירגנתם פה - זה מה זה לא בשבילי ואני לא משתף פעולה".
אפשר להבין.
לא כולם נולדו כדי לעמוד באור הזרקורים. אנחנו לפעמים דורשים מהם, את כל מה שאנחנו לא הצלחנו.
אז בנוסף ליומולדת, ללחצים שקודם הזכרתי (יבואו-לא יבואו, יבואו מספיק, מי שאני אוהב יתייחס אלי או לא)
יש גם את כל הציפיות של ההורים
שרק
רוצים
שלילד
יהיה
טוב.

ברור.

הממממ.... אז מה עושים?
אף אחד לא רוצה דמעות מעל הסוכריות של הקאפקייקס.

בודקים.
בודקים בהתאם לגיל של הילד מה מתאים לו השנה.
חושבים.
חושבים על הילד שלנו. לא על הילד כפי שהינו רוצים שיהיה.
מתכננים.
מתאמים ציפיות עם הילד לגבי אופי האירוע.
יש ילדים, גם גדולים, גם קרוב לגיל ארבעים שלא אוהבים הפתעות.
ויש ילדים שכן.
אותם כדאי להפתיע ואף להסריט... כדי שיהיה מה להקרין בסרט של הבר מצווש.

להורי שני הבתים נדרשת הכנה נוספת.
יש משפחות שחוגגות פעמיים.
זה גם סוג של בונוס.
(יהיו לך שתי מתנות. זה משפט קלאסי למצדדי השיטה).

להורים שמתכננים לחגוג יחד "בשביל הילד"
אני מציעה לשאול שאלה נוספת בשלב תיאום הציפיות.
והשאלה היא "האם יהיה לך נוח, נעים ומתאים שנחגוג יחד"
התשובה יכולה להיות מורכבת יותר מ"כן" או "לא".
לעיתים המתח הנילווה למצב בו שני ההורים יחד באירוע אחד הוא גדול מדי. ילד שכבר למד לתפקד מול כל הורה בנפרד עלול לחוש שהאיזון אליו הורגל הופר.
יתכן וירגיש שהוא מחוייב להיות עם כל הורה שוה ושווה.. כדי שלא לקפח אף אחד
יתכן והוא יחוש כי הסיטואציה היא כה מלאכותית ומזוייפת שהוא פשוט לא ידע מה מצופה ממנו.
ומאידך יש ילדים שירגישו שעצם האפשרות לחגוג יחד היא התגשמות משאלת הלב הכמוסה ביותר.
ואולי... המורכבות היא כי כל התשובות נכונות.
גם וגם.

בערב הזה, שפותח את "שבועהמולדת" של הבן שלי
אני רוצה לכתוב שהכתיבה היא גם דרך לפרוק מתח.
אפשר לבקש מהילדים לצייר את היומולדת שהם היו רוצים....
ואח"כ
לשמור את הציור טוב טוב עד לבר מצווש.

ניפגש בשמחות.

אמן.













יום שני, 5 בינואר 2015

של מי הטיפול הזה בכלל?

טיפול במשפחות בתהליך פרידה וגירושין, ובוודאי גם במשפחות לאחר שהתהליך הסתיים
מחייב הסכמה של שני ההורים. בכתב.

לעיתים שלב זה מלווה בתסכול רב.
שלב זה חושף התנגדויות.
הורה אחד בעד הטיפול, וההורה השני לא.
הורה אחד רוצה לבוא להדרכה, השני לא פנוי לכך.
למי מדווחים על התקדמות הטיפול? האם ביחד בפגישה הורית או לחוד?
וכמובן, מי נושא בעלות הטיפול.

לעיתים נדרשת עבודת הכנה משמעותית שעיקרה:
אנחנו לא מוותרים על הנוכחות של שני ההורים בחיי הילד.
הידיעה הזאת, ששני ההורים היו שותפים להחלטה ללכת לטיפול פותרת את הפלונטר הרגשי של הילד. שני הוריו דואגים לו ולצרכיו הפיזים והרגשיים כאחד.

אני מניחה כי חלק מההורים שעברו או עוברים את תהליך הפרידה
או מי מחבריכם שעובר תהליך זה
ימצאו כי המילים שלי אינן פוגשות את המציאות.

לא כל ההורים נוהגים באופן הזה וכמובן לעיתים המאבק הוא על גב הילדים.
יש הורים שלא משתפים פעולה עם שום בקשה או דרישה של הורה השני גם אם היא נחוצה.

מצב זה הוא סימן לאובדן אמון, כעס ומתח בו שרויה המשפחה כולה.
אם המטפל יכנס למלכודת הזו, יבחר צד לא יהיה סיכוי להתחלת תהליך.
המטפל הוא לא בצד של מי מההורים.
המטפל לא מחלק מדליות על הורות טובה או גרועה.
המטפל לא שופט מי צודק.

חדר הטיפול צריך להיות מקום בטוח עבור כולם. גם כאשר עולים תכנים קשים, מתסכלים, כאובים מאד.

על כן מניסיוני יש חשיבות בגיוס שני ההורים לתהליך.
החתימה וההגעה לפגישת ההדרכה משמעותיים מעבר לעיניין הסמלי או החוקי.

הדבר נכון גם כאשר הפרידה הובילה למצבי קיצון שבהם אין קשר עם אחד ההורים
או שהילדים בוחרים צד או "מוסתים".
במקרה זה על המטפל להוות דוגמא להתנהגות תקינה ולשמש מודל בהתנהגותו הלכה למעשה.

חשבו על זה,
לא הייתם רוצים כי מישהו אחר יחליט החלטה הנוגעת לילדכם ללא אישורכם.
גם הצד השני לא.

הורים ששוקלים להיפרד בשל קשיים הנוגעים לטיפול השוטף בילדיהם
יגלו כי משימה זאת הופכת קשה אף יותר במצב החדש.
זהו אחד הפרדוקסים במצב החדש שנוצר
כעת עליהם להגיע להסכמות כתובות על כל דבר ועיניין.

הדבר נוגע לכל עינייני היומיום:
הסכמה לגבי מסגרת החינוך של הילדים,
הטיפול הרפואי שניתן לילדים
תזונה
המרחק בו יוכלו ההורים לגור זה מזה
האפשרות לצאת מחוץ לארץ
וכמובן הטיפול שינתן לילדם
בין אם מדובר בטיפול רגשי, רפואה משלימה, טיפול תרופתי כמו ריטלין או ביצוע איבחון.
כולם מחייבים הסכמה וחתימה.

התשתית ליצירת הבנה היא לעולם: פשרה.
במלחמות - כולם מפסידים.

עד הפעם הבאה
להתראות.