"אמא, כואב לי..."
"איפה כואב?"
"הנה פה..."
"אתה רוצה נשיקה?"
הורים רבים מדברים על הרצון הזה, המגונן,
שבו היינו יכולים לקחת מילדנו את כאבי הגוף, כאבי הלב ושילמדו מנסיוננו.
אולם החיים מלמדים אותנו ש: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצריים"
ובמובן הזה לכל אחד יש את יציאת מצריים שלו.
ההתמודדות שלו.
המדבר שלו.
הכאב שלו.
לעיתים אנו כל כך רגילים לכאב שאנחנו פשוט לומדים לחיות איתו. מוכנים לשלם את מחיר על הכאב המוכר ובלבד שלא נצטרך לעשות שינוי. שינוי הוא מפחיד, מלחיץ, דורש מאיתנו לארגן את המנגנונים שלנו מחדש.
עדיף הכאב הישן, על אי הודאות וחוסר השליטה.
כאב ופחד הם BFF.
המקומות שכאב לנו, הם המקומות בהם צמחנו.
צמחנו כי למדנו שיעור שהיינו צריכים ללמוד.
כי עמדנו באתגר.
כי גילינו שאנחנו לא מתפרקים.
כי למדנו שיש לנו יכולת.
שזה לא היה נורא כמו שחשבנו.
שההתמודדות היא משמעותית.
כי אנחנו לא אותו דבר אחרי.
כי נפתחה דלת אחרת.
כי תמיד יש עוד הזדמנות.
אני חושבת שאנחנו יכולים לעזור לילדים שלנו וגם לעצמנו
אם לא מיד ננסה לסתום את הכאב, לחסום אותו, להדחיק או להתעלם ממנו.
אם אפשר גם לחכות עם האמירה הכה מנחמת "זה יעבור".
אלא דווקא להיות במגע איתו.
נשאל "איפה כואב...?"
ניתן מקום לעצב, לאובדן, לאכזבה, לכישלון ולפחדים הקטנים והגדולים שסובבים אותו.
נדבר ונבקש פשוט : "תספר לי מה את מרגיש ביחס לזה".
נדע בלב שלא עם הכול נוכל "לעשות משהו". לפעמים (לצערי הרב מאד) אין מה לעשות.
המשמעותי הוא איך להיות עם מישהו בכאב שלו.
החלק שלנו, הוא ללמד אותם שגם אנחנו משתפים שכואב לנו. לא מלמדים אותם להישאר עם זה "לבד"
או עם "הכול בסדר" אצלי.
התפקיד של "סופרמן" כבר תפוס.
עד הפעם הבאה
"איפה כואב?"
"הנה פה..."
"אתה רוצה נשיקה?"
הורים רבים מדברים על הרצון הזה, המגונן,
שבו היינו יכולים לקחת מילדנו את כאבי הגוף, כאבי הלב ושילמדו מנסיוננו.
אולם החיים מלמדים אותנו ש: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצריים"
ובמובן הזה לכל אחד יש את יציאת מצריים שלו.
ההתמודדות שלו.
המדבר שלו.
הכאב שלו.
לעיתים אנו כל כך רגילים לכאב שאנחנו פשוט לומדים לחיות איתו. מוכנים לשלם את מחיר על הכאב המוכר ובלבד שלא נצטרך לעשות שינוי. שינוי הוא מפחיד, מלחיץ, דורש מאיתנו לארגן את המנגנונים שלנו מחדש.
עדיף הכאב הישן, על אי הודאות וחוסר השליטה.
כאב ופחד הם BFF.
המקומות שכאב לנו, הם המקומות בהם צמחנו.
צמחנו כי למדנו שיעור שהיינו צריכים ללמוד.
כי עמדנו באתגר.
כי גילינו שאנחנו לא מתפרקים.
כי למדנו שיש לנו יכולת.
שזה לא היה נורא כמו שחשבנו.
שההתמודדות היא משמעותית.
כי אנחנו לא אותו דבר אחרי.
כי נפתחה דלת אחרת.
כי תמיד יש עוד הזדמנות.
אני חושבת שאנחנו יכולים לעזור לילדים שלנו וגם לעצמנו
אם לא מיד ננסה לסתום את הכאב, לחסום אותו, להדחיק או להתעלם ממנו.
אם אפשר גם לחכות עם האמירה הכה מנחמת "זה יעבור".
אלא דווקא להיות במגע איתו.
נשאל "איפה כואב...?"
ניתן מקום לעצב, לאובדן, לאכזבה, לכישלון ולפחדים הקטנים והגדולים שסובבים אותו.
נדבר ונבקש פשוט : "תספר לי מה את מרגיש ביחס לזה".
נדע בלב שלא עם הכול נוכל "לעשות משהו". לפעמים (לצערי הרב מאד) אין מה לעשות.
המשמעותי הוא איך להיות עם מישהו בכאב שלו.
החלק שלנו, הוא ללמד אותם שגם אנחנו משתפים שכואב לנו. לא מלמדים אותם להישאר עם זה "לבד"
או עם "הכול בסדר" אצלי.
התפקיד של "סופרמן" כבר תפוס.
עד הפעם הבאה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה