אחרי שכתבתי בפעם הקודמת על תהליך רכישת האופניים,
הגיע הזמן לצאת לרכיבה ראשונה.
הפער בין מה שחשבתי על רכיבה על אופניים לבין אופניים הוא פחות או יותר - 20 שנה.
זאת אומרת הפעם האחרונה שרכבתי הייתה שרבין עוד היה חי... (זו מחשבה אסוציאטיבית, זה לא פוסט פוליטי).
אחרי האושר הגדול שקנינו לי אופניים
והמטען הרגשי שאופניים מעוררות:
"חופש" "ילדות" "עצמאות" "ספורט"
התחלתי לדווש.
הייתי בטוחה שהרכיבה תהיה "פיס אוף קייק".
הזיכרונות שלנו טבולים בנוסטלגיה ורודה "מפעם".
ואני הרי פעם נסעתי לכל מקום על אופניים! שעות בחוץ.
בכל מזג אויר...
בלי פלאפון...
בלי קסדה...
בלי מחזיק לבקבוק מים
ובוודאי בלי הילוכים.
אבל-
ברכיבה היום
כאבו לי הרגליים...
לא הצלחתי לרכב בעליה
פחדתי מאד בירידות כשצברתי מהירות
ותרגלתי עצירות עם בלם היד ועם סוליות הנעליים (בו-זמנית).
מתחילה. מה יש לומר.
אבל לא רק הזיכרונות רכבו איתי.
היו גם מחשבות מהווה "על מה זה אומר מבחינתי לרכב על אופניים"
וגם שם נצפו פערים.
בעוד אני רכבתי לבנק, על אספלט עירוני
בתיקית האופניים שלי בפינטרסט תוכלו לראות דימויים אחרים לחלוטין.
ועיקרם: אופניים בצבעי פסטל עם סלסלת קש ופרחים.
הדבר הכי משמעותי - בסופו של דבר הוא שנהנתי מאד.
בירידה אחת מתונה, אפילו הרגשתי את הרוח על הפנים ו- אני ממליצה לכם לנסות את זה.
ובמעבר חד
(אך לשם האסוציאציות שלי הלכו)
אני רוצה לכתוב משהו על אקסים מיתולוגים.
במובן מסוים "אקסים מיתולוגים" הם כמו הרכיבה על אופניים של לפני עשרים שנה.
אנחנו זוכרים (לכאורה) את התחושה או הרגש שהרגשנו כלפי אותו אדם, פעם.
המיתולוגים הופכים לכאלה דרך עולם שלם של דימויים פנימיים, ממש כמו התמונות מפינטרסט.
התמונות הללו, הן רק "כאילו טבעיות". בפועל הן מבויימות, עם פילטרים, על סף המושלמות.
במובן זה הן לא מציאותיות.
וכך גם עם אהובי העבר.
אנחנו לא אוהבים את "האדם האמיתי", האדם הזה כבר שונה ממה שהכרנו, כפי שאנחנו הישתננו, יש לו חסרונות
ובדרך כלל הוא גרם לנו לכאב, צער או פגיעה בפרידה.
כדי להתקדם, גם רגשית
צריך לחזור ולרכב שוב על אופניים. להתנסות בקשר נוסף.
שתי הרכיבות תהיינה שונות האחת מהשנייה.
החדשות הטובות
שיש מקום לשתיהן.
Enjoy the ride
עד הפעם הבאה,
להתראות
הגיע הזמן לצאת לרכיבה ראשונה.
הפער בין מה שחשבתי על רכיבה על אופניים לבין אופניים הוא פחות או יותר - 20 שנה.
זאת אומרת הפעם האחרונה שרכבתי הייתה שרבין עוד היה חי... (זו מחשבה אסוציאטיבית, זה לא פוסט פוליטי).
אחרי האושר הגדול שקנינו לי אופניים
והמטען הרגשי שאופניים מעוררות:
"חופש" "ילדות" "עצמאות" "ספורט"
התחלתי לדווש.
הייתי בטוחה שהרכיבה תהיה "פיס אוף קייק".
הזיכרונות שלנו טבולים בנוסטלגיה ורודה "מפעם".
ואני הרי פעם נסעתי לכל מקום על אופניים! שעות בחוץ.
בכל מזג אויר...
בלי פלאפון...
בלי קסדה...
בלי מחזיק לבקבוק מים
ובוודאי בלי הילוכים.
אבל-
ברכיבה היום
כאבו לי הרגליים...
לא הצלחתי לרכב בעליה
פחדתי מאד בירידות כשצברתי מהירות
ותרגלתי עצירות עם בלם היד ועם סוליות הנעליים (בו-זמנית).
מתחילה. מה יש לומר.
אבל לא רק הזיכרונות רכבו איתי.
היו גם מחשבות מהווה "על מה זה אומר מבחינתי לרכב על אופניים"
וגם שם נצפו פערים.
בעוד אני רכבתי לבנק, על אספלט עירוני
בתיקית האופניים שלי בפינטרסט תוכלו לראות דימויים אחרים לחלוטין.
ועיקרם: אופניים בצבעי פסטל עם סלסלת קש ופרחים.
הדבר הכי משמעותי - בסופו של דבר הוא שנהנתי מאד.
בירידה אחת מתונה, אפילו הרגשתי את הרוח על הפנים ו- אני ממליצה לכם לנסות את זה.
ובמעבר חד
(אך לשם האסוציאציות שלי הלכו)
אני רוצה לכתוב משהו על אקסים מיתולוגים.
במובן מסוים "אקסים מיתולוגים" הם כמו הרכיבה על אופניים של לפני עשרים שנה.
אנחנו זוכרים (לכאורה) את התחושה או הרגש שהרגשנו כלפי אותו אדם, פעם.
המיתולוגים הופכים לכאלה דרך עולם שלם של דימויים פנימיים, ממש כמו התמונות מפינטרסט.
התמונות הללו, הן רק "כאילו טבעיות". בפועל הן מבויימות, עם פילטרים, על סף המושלמות.
במובן זה הן לא מציאותיות.
וכך גם עם אהובי העבר.
אנחנו לא אוהבים את "האדם האמיתי", האדם הזה כבר שונה ממה שהכרנו, כפי שאנחנו הישתננו, יש לו חסרונות
ובדרך כלל הוא גרם לנו לכאב, צער או פגיעה בפרידה.
כדי להתקדם, גם רגשית
צריך לחזור ולרכב שוב על אופניים. להתנסות בקשר נוסף.
שתי הרכיבות תהיינה שונות האחת מהשנייה.
החדשות הטובות
שיש מקום לשתיהן.
Enjoy the ride
עד הפעם הבאה,
להתראות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה