רגע ההכתרה

אני תוהה עם אנשים מחכים לרגע הזה הספציפי שמישהו יכתיר אותם.
זאת אומרת,
אני מניחה שרובנו יודעים בראש שלא יהיה טקס כזה כולל הענקת סרט ונפנוף של היד ודמעות
אבל בלב?
זה כבר סיפור אחר לגמרי...

טקס ההכתרה המדומיין שלי
קשור בהיותי מטפלת.
בשנה האחרונה אני מסתובבת ברחבי הבלוגים ובפייסבוק
רואה נשים וגברים, כן גם בני גילי
שעושים דברים מדהימים.
המרחב הזה הוירטואלי נתן להם במה, כוח יכולת להגיע לקהל רב משהיה אפשר בכלל לדמיין.
היוצרים האלה
כל אחד בתחומו, קמו ויצרו משהו משלהם.
ירידי לייף סטייל שמביאים קהל בעשרות אלפים,
חנויות יד שניה שהפכו מוקד עליה לרגל והפיקו ירידי פשפשים שהביאו אלפי אנשים שאוהבים את הז'אנר.
בלוגריות אופנה שהתבגרו וגדלו העיזו לפתוח בוטיקים ברשת
קרמיקאיות, מעצבות פנים, מאפרות
ובעצם כל תחום אותו ניתן להעלות על הדעת
אני לומדת להכיר אותן ואת עשייתן
והיא נותנת לי כוח.

ואף על פי ששנים אני יודעת שאין טקס
וההורים לא באים אליו...
קשה לעבור את מחסום הפחד.
הפחד מחשיפה, הפחד מדחיה והפחד מכישלון.
הפחד ממה יגידו.

אבל בתקופה האחרונה הבנתי שאני לא מפחדת יותר.
שגם עוד חצי שנה שאסיים את בית ספר לפסיכותרפיה לא יהיה טקס.
זאת אומרת יהיה טקס, תעודה ונאומים. אבל, הוא לא יכתיר אותי.
אחרי הלימודים האלו, שוב אני ארצה ללמוד משהו. כי במקצוע הזה הלמידה היא חלק בלתי נפרד מההתפתחות.

אז משהבנתי שאין הכתרה באופק
הוקל לי. נו, זה לא היה פתאום. אבל הגיעה התובנה למקום הנכון.

וכך, אני מאפשרת לעצמי לעשות צעדים
ולהתפתח באופן שפעם לא העזתי להגיד. גם לא לעצמי.
וזה מרגש נורא.

למי שהגיע עד הלום
אני רוצה להגיד שאותו דבר זה גם בהורות.
אף אחד לא מכתיר אתנו,
אין רגע שבו משהו יתן לנו את סרט "ההורה הטוב ביותר"
אנחנו צריכים לתת לעצמנו רגעים של הודיה, התבוננות והכרה בטוב שאנחנו עושים
או לפחות שזה ככל יכולתנו - נכון לעכשיו.

עד הפעם הבאה
שבת חמימה לכולם