חשבתם פעם כמה השאלה הזו מסובכת לילדים שהוריהם נפרדו/ התגרשו/ גרים בשני בתים?
הדבר הזה שמרבית האנשים עונים מבלי לחשוב, הופך להיות מורכב עבור ילדים להורים גרושים.
אמפתיה זו היכולת להיות לרגע בנעליו של האחר. כנסו לנעליהם הקטנות וחשבו.
מה אתם הייתם עונים?
"הכתובת של אימא היא... הכתובת של אבא היא... "
זו תשובה קצת מוזרה. כי זו תשובה שבה הילד מוותר על האני שלו.
הוא לא עונה איפה הוא גר.
אולי: "בראשון שלישי וחמישי אני גר ב... ובשני רביעי ב... וכל שבת שניה אני ב...
והיום יום שני, אז אני עם אמא/ אבא".
אפשרות נוספת: להגיד רק כתובת אחת. על הדרך, למחוק את הקונפליקט הפנימי, את העובדה שאני אולי מחשיב הורה אחד יותר מהשני... (אולי שאני אגדל, אני אטפל בזה )
ילדי המחשב אולי יענו: "כתובת??? כאילו, תשלח לי מייל". פתרון מושלם לדילמה.
מה באמת אפשר לענות?!
כי מה הכתובת שלי הרגשית זה בעיקר איפה הבית שלי, לאן אני שייך, איפה החפצים שלי, איפה אני מוגן בטוח? האחריות לתשובה צריכה להיות של ההורים ולא של הילד לבד. הכתובת, הבית לא צריך להיות קרקע לשאלת הנאמנות של הילד.
הורים מיטיבים יצליחו לטעת בילד תחושה כי יש לו שני בתים, שתי כתובת פיזיות אבל בית רגשי אחד ככל שניתן. הזוג נפרד אך ההורות נשארת משותפת.
הורים צריכים לדבר עם הילד שלהם ולהכין אותו לשאלות המבלבלות כמו השאלה הזו. לחשוב באיזה אופן הוא היה רוצה לענות שיהיה הכי נכון עבורו ולבסוף להציע אולי דרך שתכיל את המורכבות המשפחתית.
אשמח לשמוע רעיונות ותגובות איך התמודדתם עם השאלה.
עד הפעם הבאה,
להתראות
עד הפעם הבאה,
להתראות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה