הסיכון בשלום עדיף על הסיכוי שבמלחמה

ימים קשים עוברים על כולנו. 
חושבים פעמיים לפני שיוצאים מהבית.
היות והחדשות מדברות על ה"סגר"
חשבתי שהוא במידת מה חל על כל הצדדים. כולם נסגרים פנימה, בפחד.

אבל היום בבוקר 
כשסידרתי מערכת 
מצאתי בתוך התיק של הבת שלי את הדף הבא 
והתנחמתי, על אמת 
שזה מה שמלמדים את הילדים שלנו.

וכל המילים, היפות האלה...
שיש בהן הבטחה לאיזשהו עתיד עבורנו ועבורם 
נראות כל כך תלושות מול מציאות בלתי אפשרית.

אבל - היי,
הבלוג שלי לא עוסק בפוליטיקה, אלא במשפחות.
   
ואני מוצאת לנכון לכתוב את כל זה דווקא כאן 
כיוון שכל מה שכתוב על הדף, 
הוא האמת שלי.

משפחות בהתפרקות ובפרידה יכולות להיגרר לשנים של מאבק,
רגשי, כלכלי, מסית, מפלג, מכסח, משפיל, מענה, 
להוציא הון כסף עליו 
כדי  
שבסופו של דבר - במרבית המקרים 
הם יצטרכו לשבת ולקבוע "הסדר" איך חיים בנפרד.

אני רוצה להדגיש כי היגררות לתוך מאבק 
היא לא רק של צד אחד.
"צריך שניים לטנגו".

כשהייתי צעירה ממש,
הייתה פעולה בתנועה 
שקראו לה 
"הסיכון בשלום עדיף על הסיכוי שבמלחמה".
אני חושבת שזה נכון בכללותו,
אך בטח שבמצב הרגשי העדין והכואב שבו נתונים כל בני המשפחה סביב הפרידה.

אין הסכמים קלים (כנראה)
ואין הסכמים שאין בהם ויתורים.
זה המשמעות של הסכם. שני הצדדים יוצאים בחוויה של WIN.
בשביל זה צריכים לשבת לשולחן שני אנשים מבוגרים
שמבינים שלמרות הפגיעה 
אני צריך או צריכה לכבד את הבן אדם שיושב מולי,
בדרך כלל כהורה של הילדים המשותפים.
זה קשה.
מממממ-אאאאא-דדדדד!!!

אבל זה עדיף. 
זה עדיף לכל אחד מהצדדים, לבריאות הנפשית והרגשית, למשאביו הכלכליים 
זה עדיף לילדים
שלא יאלצו לספוג לקרבם את שאריות הרעל והמלחמה.
המורשת שלכם עבורם 
היא בדיוק - האופן בו אתם נוהגים בהורה השני שלהם. 


הלוואי 
ויבואו ימים של שקט.

תמיד הכי חשוך לפני...

השנה כחלק מהחופשה המשפחתית
עצרנו ללילה במצפה רמון. ממליצה בחום.

בשנה שעברה עצרנו בחוות האלפקות. כל מי שהיה,  מכיר את הדרך המעט מפותלת וצדדית שמובילה לחווה.
בעיניים עירוניות באמצע שום מקום הקימה המשפחה המיוחדת הזו - מקום קסום. אני לא מכירה עוד שכמותו.
בעיני יש לראות בכך הוכחה לכוח של משפחה ושל חלום.

השנה, נסענו למצפה הכוכבים יחד עם חברים טובים שלנו.
ולמה הסיפור על האלפקות?
כי למי שמכיר איך מגיעים לחווה, פשוט ממשיכים לנסוע פנימה.
ועוד פנימה
ועוד ועוד.

מה שונים הכוכבים במצפה רמון לבין אלה שרואים בחיפה חשבתי לעצמי....

או הו - תאמינו לי שונים מאד!

האיש שלי, אותו אני שואלת את כל השאלות שאני לא יודעת אמר
שרואים אותם יותר טוב כי חשוך שם.

לא צילמתי
אבל נוף הכוכבים שנגלה לעיננו היה לא פחות ממרהיב.
ירח יחסית מלא האיר את שמי הלילה שפשוטו - נצצו בזוהר אלפי כוכבים.
חלקם נראו קטנים, אחרים גדולים יותר ובוהקים
תוכלו להסתכל כאן כדי להבין.

אני מספרת לכם על כל זה משתי סיבות:
הראשונה - תיסעו לראות בעצמכם. ותביאו מצלמה. זה כל-כך יפה.
ובאמת יש לנו ארץ נ-הדרת.
והשנייה כדי לכתוב משהו על פרספקטיבה.
על אף שישראל כזו קטנטונת, שירדנו מהכרמל ועברנו למכתש
היא נראתה לנו שונה. כולה, מרחק של 3 שעות (פלוס עצירה).
הנוף אחר, הצמחייה שונה, הטמפרטורה שונה, הקצב אחר.
ודברים שרואים משם, ממש לא רואים מכאן.

זה לימד אותי משהו על נקודות מבט, כי בעצם הכ-ל תלוי איך מסתכלים או מאיפה מסתכלים.
זה מצריך עוד זמן כדי לבחון דברים ולחפש אותם מעוד זווית
בטח לפני שמקבלים החלטות
או חושבים בנחרצות על משהו.

ולבסוף - איך הדברים הכי יפים, הם חני חינם.

הקייטנה שברמות ים ליד ים הרמות

האם מישהו מכם מזהה מאין לקוחה הכותרת?

מדובר בפתיחה לאחד מספרי הילדים האהובים עלי בכל הזמנים.... והשבוע קניתי אותו במהדורה חדשה לדור ההמשך.

הייתי שמחה לדעת מי מבין "ההורים הגרושים" או הורים שהם בעצמם ילדים שגדלו בבית שבו ההורים התגרשו מכיר את הספר, ואני רוצה לקוות כי כל מי שיקרא
יזהה או יגיד אההההה.... מלא בנוסטלגיה דביקה שיבין שמדובר ב"אורה הכפולה" של אריך קסטנר.

נדמה לי שזה ספר שקראתי הרבה מאד פעמים.
לי ואורה נפגשות בקייטנה (כאמור, שבים הרמות) ומחליטת לעולל תעלול להוריהן.
למי שלא קרא את הספר, ההמלצה החד משמעית שלי היא - גשו לקרוא.
מדובר בחובה כהורים לילדי שני הבתים ולו כדי להבין את הצורך, הגעגוע ואת מאווי הנפש באיחוד התא המשפחתי.
גם אם הפנטזיה איננה מציאותית
הספר מאפשר "קתרזיס" דרך הזדהות עם הדמויות.

דרך הסיפור אפשר לכתוב מעט על חופשת הקיץ הקרבה.
הילדים יוצאים לחופש והנושא מחייב את הערכות שני ההורים.
*נסו לתאם מראש זמנים שבהם הילד שוהה אתכם. אם אתם נוהגים בשיטת היום כן יום לא, או בשיטת כל סופ"ש השני, נסו דרך הידברות לאפשר לילדים שהות ממושכת יותר במחיצתכם, כדי לייצר תחושה של יציבות והמשכיות. כמה ימים ביחד יכולים להיצרב כזיכרון מתוק.
*חשוב לבדוק עם הילד את מועדי הטיולים, המחנק"ים (מחנות קיץ) או אירועי הכיתה.
*חשוב לתאם עם ההורה השני כללי התנהגות ברורים באירועים המשותפים. אתם מגיעים לשם כדי להיות עם הילד ולא כדי "לאמלל" האחד את השני.
*חשוב לתאם כהורים את נושא החופשות. מראש. לעיתים הורה רוצה לצאת עם ילדיו לחו"ל. יציאה מהארץ מחייבת הסכמה של שני ההורים, העברת דרכונים, מתן מידע היכן ואיפה תשהו. בהקשר לכך אני מציעה כי תתנו את היחס אותו הייתם רוצים לקבל.
*אפשרו לילדיכם לשתף את ההורה השני בחוויות. בין אם דרך טלפון, תמונות בווטסאפ או מיילים. תנו לילד לבחור את השיטה המועדפת עליו. היו רגישים לצורך שלו לקנות מזכרת להורה השני, או לזכור אותו באופן חופשי ונטול אשמה.
*תאמו עם ההורה השני את נושא "הכנת שיעורי הקיץ" אם ילדיכם עדיין בגיל.... על מנת שלא יווצר מצב שבו הורה אחד עושה "כיף" והורה שני עושה "שיעורים".
*תאמו את נושא הקניות וההצטיידות לשנה הבאה. החליטו מראש על מדיניות: כל כמה שנים קונים תיק ומצטיידים מחדש.
*גלו גמישות אחד כלפי השני. הקיץ מלא באירועים. כאנשים שונים אנחנו רוצים לחשוף את הילד לעוד עולמות. לא על הכול חייבים להסכים... הילד יכול להיחשף לשוני בין ההורים. במובן זה "סמכו" על הילד שיוכל לבחור את דרכו ולייצג את העדפותיו מול ההורה השני כמובן, בהתאם לגילו.
*גלו גמישות גם בזמנים. תנו גיבוי האחד לשני.
*ועצת הזהב לסיום- כאשר ילדיכם בחופש עם ההורה השני, קחו גם אתם חופש - התפנו למשימות שבשוטף אין לכם זמן לעשות: השקיעו בזוגית חדשה, תנוחו..., התנסו בתחביב חדש ומלאו מצברים.

אשמח לשמוע עוד על שביל הזהב אותו מצאתם כמשפחה מורכבת
מאחלת לכם ולילדיכם קיץ נעים
עם הרבה כיף בחיק המשפחה.

עד הפעם הבאה,
להתראות

היציאה לעצמאות

בסופו של יום העצמאות ה -67 למדינה, החלטתי לכתוב כמה מילים.
לוח השנה הישראלי מזמן לנו בסמיכות שני ימי זיכרון ויום חג.  
ההצמדה הזאת מלמדת יותר מהכול על הצמיחה שמתאפשרת מתוך טראומה.

בחיים הרגשיים שלנו כעם, ומבלי להיכנס לסוגיות פוליטיות ומדיניות, אנו מונעים מחרדה קיומית זו (בחרו כל נאום של רוה"מ שתרצו לצורך כך).
וכך למרות היותנו מדינה ריבונית בעלת צבא חזק,
כשאנו מסתכלים במראה אנו רואים בעיני רוחנו את סכנת הכיליון.

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל,
"מגש הכסף" עליו ניתנה המדינה, כפי שכה היטיב לנסח אלתרמן,
קושר אותנו לכאן, למולדת: אדם, דם ואדמה.

העצמאות הישראלית, קשורה בהישרדות ובמאבק.
אני רוצה להאמין ולקוות כי המאבק הזה הוא למען עתיד ילדנו
ובהינתן כך -
אנו צריכים להבין כי גם האחר, גם "האויב" נאבק על אותו הדבר בדיוק: למען עתיד ילדיו.

ומ"אמא המדינה" נעבור לאמא הפרטית.

מרגע הלידה, ועד לסיום חיינו אנו נמצאים בתהליך של "נפרדות ועצמאות".
תהליך רגשי זה נמשך לכל אורך חיינו.
כאשר הוא מתפתח באופן תקין אנו מסוגלים לנוע באופן משוחרר בין מצבי תלות יחסיים לעצמאות (אף היא יחסית). ולמה יחסית? כי כאשר אנחנו בקשר נוצרת תלות מחודשת
והפחד כי נאבד את האדם הקרוב לנו שוכן בתוכנו.
היכולת ליצור קשר, לאהוב וללדת (מעגל החיים, כן) ולאפשר לילדנו להיפרד מאיתנו בתורם,
היא סוד החיים.

עוד על עצמאות,
גם בפעם הבאה.

למה דווקא משולש?

מכירים את זה, כשהורים אוחזים ידיים לילד הפעוט שלהם
כל הורה יד
והולכים ברחוב
ואז משחקים יחד:

אחת,
שתיים 
ו- ש ----לוש

והילד מונף באוויר, ועושה צעד ענקי
ומיד בסיום
הוא דורש
"שוב" אחת שתיים ו- שלוש....

אז המשחק הזה הוא משחק בתוך המשולש.
והמשולש הזה הוא הבסיס: אבא -אמא-ילד.
גם אם אח"כ יש אחים, עדיין עבור כל ילד בתוך המשפחה יש משמעות רגשית ליחסים שנוצרו במשולש (זה לא אני אומרת כמובן, אלא פרויד).

על היחסים במשולש, וגם על היחסים שבין הדיאדות השונות (אבא-אמא, אמא-ילד, אבא-ילד) קטונתי מלכתוב במסגרת זו.
זוית הראיה של הבלוג הזה עוסקת  במשפחות בהן ההורים נפרדו ובילדי שני הבתים.

מה דעתכם, אם הייתם צריכים לבחור דימוי ל"משולש" לאחר פרידה, כיצד הייתם מתארים אותו?
אופי הדימוי אותו תבחרו, מתאר את היחסים שבתוכו ואת מורכבותם.
הורים שהצליחו באופן מספק להפריד בין היותם זוג להיותם הורים ימשיכו לספק לילדם משולש בטוח ויציב לצמוח בתוכו.

אם נתקעתם, ולא עולה לכם דימוי
תוכלו לחפש משולשים אחרים בחייכם או בחייו של הילד.
אם תתבוננו דרך זכוכית מגדלת "משולשת" תוכלו לראות שאנו נוטים ליצור הרבה משולשים.
חברויות משולשות הן דוגמא טובה לכך.
אופי המשולשים האחרים (הלא משפחתיים) משחזר פעמים רבות את דפוס היחסים אותנו למדנו באותו משולש בסיסי.

בהזדמנות זו, הוספתי לבלוג רקע חדש ומשולש.

עד הבאה הבאה,
להתראות.

אחרי 20 שנה

אחרי שכתבתי בפעם הקודמת על תהליך רכישת האופניים,
הגיע הזמן לצאת לרכיבה ראשונה.

הפער בין מה שחשבתי על רכיבה על אופניים לבין אופניים הוא פחות או יותר - 20 שנה.
זאת אומרת הפעם האחרונה שרכבתי הייתה שרבין עוד היה חי... (זו מחשבה אסוציאטיבית, זה לא פוסט פוליטי).

אחרי האושר הגדול שקנינו לי אופניים
והמטען הרגשי שאופניים מעוררות:
"חופש" "ילדות" "עצמאות" "ספורט"
התחלתי לדווש.

הייתי בטוחה שהרכיבה תהיה "פיס אוף קייק".
הזיכרונות שלנו טבולים בנוסטלגיה ורודה  "מפעם".
ואני הרי פעם נסעתי לכל מקום על אופניים! שעות בחוץ.
בכל מזג אויר...
בלי פלאפון...
בלי קסדה...
בלי מחזיק לבקבוק מים
ובוודאי בלי הילוכים.

אבל-
ברכיבה היום
כאבו לי הרגליים...
לא הצלחתי לרכב בעליה
פחדתי מאד בירידות כשצברתי מהירות
ותרגלתי עצירות עם בלם היד ועם סוליות הנעליים (בו-זמנית).

מתחילה. מה יש לומר.

אבל לא רק הזיכרונות רכבו איתי.
היו גם מחשבות מהווה "על מה זה אומר מבחינתי לרכב על אופניים"
וגם שם נצפו פערים.
בעוד אני רכבתי לבנק, על אספלט עירוני
בתיקית האופניים שלי בפינטרסט תוכלו לראות דימויים אחרים לחלוטין.
ועיקרם: אופניים בצבעי פסטל עם סלסלת קש ופרחים.

הדבר הכי משמעותי - בסופו של דבר הוא שנהנתי מאד.
בירידה אחת מתונה, אפילו הרגשתי את הרוח על הפנים ו- אני ממליצה לכם לנסות את זה.

ובמעבר חד
(אך לשם האסוציאציות שלי הלכו)
אני רוצה לכתוב משהו על אקסים מיתולוגים.

במובן מסוים "אקסים מיתולוגים" הם כמו הרכיבה על אופניים של לפני עשרים שנה.
אנחנו זוכרים (לכאורה) את התחושה או הרגש שהרגשנו כלפי אותו אדם, פעם.
המיתולוגים הופכים לכאלה דרך עולם שלם של דימויים פנימיים, ממש כמו  התמונות מפינטרסט.
התמונות הללו, הן רק "כאילו טבעיות". בפועל הן מבויימות, עם פילטרים, על סף המושלמות.
במובן זה הן לא מציאותיות.
וכך גם עם אהובי העבר.
אנחנו לא אוהבים את "האדם האמיתי", האדם הזה כבר שונה ממה שהכרנו, כפי שאנחנו הישתננו, יש לו חסרונות
ובדרך כלל הוא גרם לנו לכאב, צער או פגיעה בפרידה.

כדי להתקדם, גם רגשית
צריך לחזור ולרכב שוב על אופניים. להתנסות בקשר נוסף.
שתי הרכיבות תהיינה שונות האחת מהשנייה.
החדשות הטובות
שיש מקום לשתיהן.

Enjoy the ride

עד הפעם הבאה,
להתראות

תגובת שרשרת

אז בפוסט הקודם, כתבתי על ההשלכות של הבחירות שאנחנו עושים,
והנה היום הייתה לי הדגמה חיה, איך בחירה אחת פשוטה ומה זה קטנה יכולה להשפיע על מהלך חיינו.

(תופים)

אוקי,
אז היום בצהריים הזכרתי לבעלי שכבר הרבה זמן אנחנו רוצים לקנות אופניים לילדה.
1. זה בריא.
2. יום כיפור... הבא, יגיע יותר מוקדם ממה שאפשר לחשוב. ויום כיפור זה חג האופניים. את זה כל אחד יודע.
3. הילדה צריכה לדעת לרכב בלי גלגלי עזר עד לתאריך הנקוב לעיל.

וכך - במקום לנמנם, יצאנו לדרך בשני רכבים. כדי שיהיה איפה לשים את האופניים.
עוד בדרך, אמרתי ש"אני חושבת שגם לקטן צריך לקנות אופניים. כי יש לו אופני דחיפה והגיע הזמן שהוא יפדל בעצמו".
והגדולה אמרה: "אני רוצה אופניים ורודים... עם סל".

הגענו לחנות האופניים.
רוכבים (בבגדים די צבעוניים) בדיוק חזרו משיעור רכיבה.

ובכן לבחור אופניים לילדים הייתה משימה די פשוטה.
הנה:
אופניים ורודים לילדה.

וגם הילדון קיבל אופניים עם גלגלי עזר.

לאחר ס"ד על האופנייים, החלטנו שהם מתאימים בהחלט לצרכים שהוגדרו.
בנקודה זו במקום לפנות לעמדת התשלום
התקנו פעמונים
בחרנו קסדות
וחיפשנו סל.

בשלב זה, שוטטנו חופשיים בחנות הגענו גם לאזור האופניים של המבוגרים.

מפה ----- לשם -----
בעלי החליט שהוא גם צריך זוג אופניים
"כדי שיהיה מי שיצא אתם לסיבוב".

וכך,
בכדי לא להישאר מחוץ לחבורה הרוכבת
וכדי לא להפסיד את כל הכיף הפוטנציאלי
קנינו גם לי זוג.
ואיזה זוג.
הייתי מצלמת, אבל האופניים יגיעו רק ביום ראשון.

לאחר שנתנו דחיפה קטנה לכלכלה הישראלית
התפננו לחשוב איך ניקח שלושה זוגות אופניים הביתה.
מיד הוצע לנו פתרון לנשיאת אופניים ברכב.

המוכר יצא אל הרכב הראשי שלנו -
אשר התברר כלא מתאים למנשא האופניים.
מסקנה ראשונה -
נצטרך לשדרג את הרכב המשפחתי, לרכב שיהלום את מעמדנו החדש כרוכבי דו גלגלי. אולי ג'יפ. 
כעת משהעמסנו את האופניים
(אחסוך מכם את הפרטים הטכניים הכרוכים בפעולה זו)
היה ברור כי נדרש לפרוק אותם היכן שהוא.

סוגיית הפריקה, היא היא המהות של פוסט זה.
שכן, אין מקום יעודי לארבע זוגות אופניים בדירתנו.
המחסן אינו מתאים לאחסן פריטים חדשים.
במחסן יש רק דברים שלא משתמשים בהם.
ואנחנו - מתכננים להשתמש באופנים.

המוכר האדיב מיד הציע שנקנה מתלי קיר לאופניים ושלח אותנו לחנות מתמחה.
כוחותינו פוצלו.
אני הרווחתי שיטוט בחנות כלי בית. השתדלתי לא להמשיך ולהניע את כלכלת ישראל ליום זה, והסתפקתי במתלים. ליד הקופה השארתי עציץ מעלף וסל עיתונים מקש. השארתי אותם שם, כי לא ידעתי היכן אניח אותם, שכן שעלי להכניס גם ארבעה זוגות אופניים למרחב הדירתי.

המסקנה השנייה והחשובה היא:
שאין ברירה,
נצטרך, מתישהו, לא דחוף, לעבור דירה. אולי משהו על הקרקע. שיהיה מקום לאופנים.

למי שחושב שהרחקתי לכת, תדעו שיכלה להיות מסקנה שלישית
הרת גורל אפילו יותר.
שאם כבר עוברים דירה
ויהיה עוד חדר
אז....

אבל אין מסקנה כזו.

לבינתיים נישאר במציאות.
שלושה זוגות אופניים (ועוד זוג שיגיע ביום ראשון)
וארבעה מתלי אופניים
עלו הביתה.


ואי אפשר בלי משהו טיפולי לסיום, נכון?
מכורים לאופניים אומרים שזה מרגיע.

חג שמח.