רגע ההכתרה

אני תוהה עם אנשים מחכים לרגע הזה הספציפי שמישהו יכתיר אותם.
זאת אומרת,
אני מניחה שרובנו יודעים בראש שלא יהיה טקס כזה כולל הענקת סרט ונפנוף של היד ודמעות
אבל בלב?
זה כבר סיפור אחר לגמרי...

טקס ההכתרה המדומיין שלי
קשור בהיותי מטפלת.
בשנה האחרונה אני מסתובבת ברחבי הבלוגים ובפייסבוק
רואה נשים וגברים, כן גם בני גילי
שעושים דברים מדהימים.
המרחב הזה הוירטואלי נתן להם במה, כוח יכולת להגיע לקהל רב משהיה אפשר בכלל לדמיין.
היוצרים האלה
כל אחד בתחומו, קמו ויצרו משהו משלהם.
ירידי לייף סטייל שמביאים קהל בעשרות אלפים,
חנויות יד שניה שהפכו מוקד עליה לרגל והפיקו ירידי פשפשים שהביאו אלפי אנשים שאוהבים את הז'אנר.
בלוגריות אופנה שהתבגרו וגדלו העיזו לפתוח בוטיקים ברשת
קרמיקאיות, מעצבות פנים, מאפרות
ובעצם כל תחום אותו ניתן להעלות על הדעת
אני לומדת להכיר אותן ואת עשייתן
והיא נותנת לי כוח.

ואף על פי ששנים אני יודעת שאין טקס
וההורים לא באים אליו...
קשה לעבור את מחסום הפחד.
הפחד מחשיפה, הפחד מדחיה והפחד מכישלון.
הפחד ממה יגידו.

אבל בתקופה האחרונה הבנתי שאני לא מפחדת יותר.
שגם עוד חצי שנה שאסיים את בית ספר לפסיכותרפיה לא יהיה טקס.
זאת אומרת יהיה טקס, תעודה ונאומים. אבל, הוא לא יכתיר אותי.
אחרי הלימודים האלו, שוב אני ארצה ללמוד משהו. כי במקצוע הזה הלמידה היא חלק בלתי נפרד מההתפתחות.

אז משהבנתי שאין הכתרה באופק
הוקל לי. נו, זה לא היה פתאום. אבל הגיעה התובנה למקום הנכון.

וכך, אני מאפשרת לעצמי לעשות צעדים
ולהתפתח באופן שפעם לא העזתי להגיד. גם לא לעצמי.
וזה מרגש נורא.

למי שהגיע עד הלום
אני רוצה להגיד שאותו דבר זה גם בהורות.
אף אחד לא מכתיר אתנו,
אין רגע שבו משהו יתן לנו את סרט "ההורה הטוב ביותר"
אנחנו צריכים לתת לעצמנו רגעים של הודיה, התבוננות והכרה בטוב שאנחנו עושים
או לפחות שזה ככל יכולתנו - נכון לעכשיו.

עד הפעם הבאה
שבת חמימה לכולם

חשיבות הקביעות

שגרת בוקר:

קמה, מכבה את השעון לסנוז אחד. 

נרדמת ממש את השמונה דקות הנוספות והמתוקות האלה.

חושבת: אנ'לא מאמינה שבוקר...

קמה.

מחממת מים לקפה בתמי. מכינה קפה. טובלת שתי עוגיות בדרכי הפולנית. בעוגיות אגב, אני מתפרעת... לא מדובר בעוגיה קבועה. 

יורדת עם הכלב. 

סנדוויצים, חיתוך פירות, אריזה ...

השכמת שאר הלהקה

מירוץ להספיק להגיע בזמן. 

אני מניחה שגם אנשים שהם לא פריקים של שליטה ( ע"ע )

יש להם את הדברים הקבועים פחות או יותר שהם עושים בבוקר. 

מה לכל ההקדמה הארוכה הזו ולטיפול?

מרבית האנשים שאני מכירה מתפקדים טוב יותר בתנאים של וודאות ושליטה.

אנחנו זקוקים שהשגרה תחזיק בעבורנו חלקים אלה כי הם מאפשרים לנו "אוטומטים" שהכרחיים במציאות היומיומית. לא כל יום אני צריכה לבדוק ולהערך מחדש. אני יודעת מה מצפים ממני ואיפה הדברים שהנחתי... כדי להכין את כל הרשימה שאתה התחלתי: קפה, רצועה לכלב, סנדוויצים וכו'. 

 לילדי שני הבתים, באופן קבוע יש לפחות שתי שגרות שהם צריכים להחזיק בראש. 

לפעמים יותר. יש שגרה אצל אמא ויש שגרה אצל אבא. לא תמיד מסונכרנות בהרמוניה. 

אני לא מדברת על המעבר הזה שאנחנו דורשים מהילדים האלה לעשות, 

לקחת תיק, עם מערכת ליומיים, עם כל ציוד בית ספר שעובר הלוך ושוב 

כי אף ילד לא מחזיק 2 ספרים ו 2 מחברות מכל דבר...

לחשוב מראש מה בא לה ללבוש, להתאים לזה גרביים, גומייה, נעליים, סיכות ( אוקי, אולי לא בכל המשפחות, מתאימים סיכות...)

לקחת ציוד לחוגים, 

בגדים להחלפה

ובחיי הרשימה יכולה להיות עוד ארוכה. 

וזה כולה לילה. 

אני מדברת על הצורך של הילד בקביעות. 

לדעת מה מקומו, למשל, שלסדינים שהוא ישן בהם יהיה את הריח שלו, שהוא מכיר ואוהב, שיהיה לו מקום רק משלו להניח את הציוד שלו ושהוא יחכה לו שהוא מגיע. 

שהוא יוכל לנוע בחופשיות בין ההורים. אם הוא אצל אבא ופתאום בא לו להגיד משהו לאימא אז הוא יכול להתקשר ולדבר בלי להרגיש שהוא עושה משהו לא בסדר... וכמובן להיפך. 

באופן הזה, החיים של הילד המשכיים ולא קטועים או מפוצלים בנסיבות המיוחדות של משפחתו. 

נסו לייצר עבור הילד שגרה ככל שאפשר. בחיים של כולנו יש בלת"מים, אירועים חברתיים וקריירה. 

הילד שלכם צריך לדעת מראש בכל יום לאן הוא הולך ומי אמור לאסוף אותו. 

שיהיה מי שעוזר לו לארוז תיק עם כל הציוד לו הוא זקוק. 

שחלק מהצידה בתיק יהיה החיבוק ממכם והברכה שילך וישוב בטוב. 

אין פתרונות קסם. למי שתהה. 

פעם אחת בלבד שמעתי על משפחה שבה הילדים נשארו בבית, 

וההורים הם אלה שהתחלפו. 

אני אחסוך לכם את המתח ורגשות האשמה. 

זה לא עבד...

אשמח שתשתפו אותי בשגרה שלכם, בקשיים ובהישגים. 

לפני פרידה, 

חשבתי על זה שכולנו אוהבים לצאת מהשגרה, נכון? 

ובכל זאת, 

אחד הכיפים הכי גדולים מהטיול,

זה הרגע שנכנסים בחזרה הביתה. 

עד הפעם הבאה, 

הילה

מה הכתובת שלך?

חשבתם פעם כמה השאלה הזו מסובכת לילדים שהוריהם נפרדו/ התגרשו/ גרים בשני בתים?

הדבר הזה שמרבית האנשים עונים מבלי לחשוב, הופך להיות מורכב עבור ילדים להורים גרושים. 

אמפתיה זו היכולת להיות לרגע בנעליו של האחר. כנסו לנעליהם הקטנות וחשבו. 

מה אתם הייתם עונים? 

"הכתובת של אימא היא... הכתובת של אבא היא... "

זו תשובה קצת מוזרה. כי זו תשובה שבה הילד מוותר על האני שלו. 

הוא לא עונה איפה הוא גר. 

אולי: "בראשון שלישי וחמישי אני גר ב... ובשני רביעי ב... וכל שבת שניה אני ב... 

והיום יום שני, אז אני עם אמא/ אבא".

אפשרות נוספת: להגיד רק כתובת אחת. על הדרך, למחוק את הקונפליקט הפנימי, את העובדה שאני אולי מחשיב הורה אחד יותר מהשני... (אולי שאני אגדל, אני אטפל בזה )

ילדי המחשב אולי יענו: "כתובת??? כאילו, תשלח לי מייל". פתרון מושלם לדילמה. 

מה באמת אפשר לענות?!

כי מה הכתובת שלי  הרגשית זה בעיקר איפה הבית שלי, לאן אני שייך, איפה החפצים שלי, איפה אני מוגן בטוח? האחריות לתשובה צריכה להיות של ההורים ולא של הילד לבד. הכתובת, הבית לא צריך להיות קרקע לשאלת הנאמנות של הילד. 

הורים מיטיבים יצליחו לטעת בילד תחושה כי יש לו שני בתים, שתי כתובת פיזיות אבל בית רגשי אחד ככל שניתן. הזוג נפרד אך ההורות נשארת משותפת. 

הורים צריכים לדבר עם הילד שלהם ולהכין אותו לשאלות המבלבלות כמו השאלה הזו. לחשוב באיזה אופן הוא היה רוצה לענות שיהיה הכי נכון עבורו ולבסוף להציע אולי דרך שתכיל את המורכבות המשפחתית. 

אשמח לשמוע רעיונות ותגובות איך התמודדתם עם השאלה.

עד הפעם הבאה,
להתראות

כמו פעם

זוגות נושאים בתוכם את החוויה הזוגית מפעם.
פעם... וכאן תוכלו להשלים את המשפט:
היית מסתכלת עלי אחרת
יצאנו הרבה
שכבנו יותר
היית יותר זורמת
פינקת אותי
לא נזפת בי
לא חישבנת לי
התייעצת איתי
דאגת יותר לאיך שאת נראית
היית קורא לי בשמות חיבה
( רשימה חלקית ).

מה משתנה? מתי כל זה קורה?
ההתרפקות על העבר הזוגי מספרת על בן הזוג שלנו אבל גם על עצמנו.
אנחנו משתנים. כל הזמן. זה תהליך טבעי של התפתחות.
הנסיבות גם הן משתנות: מירוץ החיים, ההורות, המשימות השוטפות שצריך לדאוג ולטפל, ההתבגרות, משפיעים על מידת הפניות שלנו לדאוג לבן הזוג שלנו.
וכל זה מבלי להזכיר את השחיקה, יום אחרי יום
השגרה נעדרת ריגושים, קסם ומיסתורין. קשה לייצר מאלה בין הכלים והכביסה, הבישולים והסידורים.
וכך שאנחנו מסתכלים על איך היינו פעם- השינוי מכאיב.

אז מה בכל זאת?
הצ'ופר של מערכות יחסים ארוכות הוא מידת האינטימיות והקרבה. הביטחון בזוגיות ובמשפחה הם מושא התשוקה של אנשים המחפשים זוגיות. אולי הדברים לא יכולים להיות כמו פעם, אבל אנחנו יכולים לייצר זכרונות חדשים ומתוקים.
נסיעה ללילה
ארוחה טובה
טיול בים
גיחה לחו"ל
מתנה קטנה
מילים טובות
התנסות מינית אחרת עם בן הזוג שלנו (אולי כזו שלא חשבנו שנעיז או שמצריכה מאיתנו פתיחות, בגרות, בשלות).
אולי להגשים חלום ישן ...

זוגות שהבסיס שלהם טוב גדלים ומתפתחים, ביחד ולחוד.
ומחשבה לסיום-
איזה כיף הסתכל באלבום תמונות ישן ( או אלבום תמונות דיגיטלי )
להזכר בעצמנו ובבן זוג שלנו.
תמשיכו להצטלם...

פעם שלא היה אינסטגרם, צילמו ככה.

כמו אז

אני אוהבת וינטג'.

כל מי שעוקב אחרי אוסף התמונות שלי ולאחרונה גם הספרים שלי יודע שאני אוהבת וינטג'.

וינטג' טוב בעיצוב, באקססוריז, בבגדים, בתיקים, ביין ובטח בנושאים נוספים שכאן לא המקום 

להרחיב עליהם.

אבל וינטג' בטיפול?!

בטיפול רגשי חלק מהעבודה נוגעת בזכרונות שאנחנו נושאים איתנו.

מה שאנחנו זוכרים וגם כל מה שאנחנו לא זוכרים והודחק.

אחת הסיבות שאני אוהבת וינטג' היא
שהחפצים הישנים מזכירים לי את ילדותי.
השבוע מצאתי אגרטל קטן דומה מאד לאגרטל שהיה לנו בבית המשפחה. זה שימח אותי. שום חנות מעוצבת וחדשה לא יכולה להעניק לי חויה דומה. זהו זכרון יקר.

הנוסטלגיה אופפת אותו.
באופן דומה אנשים נוטים להיזכר באוכל מיוחד מבית הוריהם או מבית סבא וסבתא. זה האוכל הטעים לנו ביותר...  האוכל הזה הוא הזנה רגשית בעבורנו ולא רק מזון.

במהלך הטיפול עולים בנו כל מני זכרונות. חלקם צבועים באור אידילי וקסום, אחרים מעוררים כאב ופגיעה.

הזכרונות שעולים, איתות מהעבר, חלקים מהאני הפנימי שלנו.
למי שנותן לכך מקום,  זהו תהליך מרגש ומיוחד.

כמעט כמו בסרט "בחזרה לעתיד". . . ( גם סרטים וינטג' זה כיף )


עד הפעם הבאה
להתראות

הלו?

אנחנו מרימים טלפון או עונים לשיחות מספר פעמים רב ביום
ובכל זאת שיחת הטלפון הזה שונה מאחרות.

אני מכירה את השיחה הזו משני צידיה.
נדמה לי כי אחרי ההתלבטות, החיפוש וההשהייה שיחת הטלפון עצמה בדרך כלל מביאה הקלה מסויימת. אנחנו שומעים את גוון קולו של המטפל, לעיתים חיפשנו עליו באינטרנט או קיבלנו המלצה ממישהו שאנו סומכים על שיקול דעתו.
וכך רק בעצם השיחה אנחנו כבר מגייסים בתוכנו את הכוחות שלנו.
עומדות בפנינו משימות רגשיות כמו להציג את עצמנו, לספר למה אנחנו זקוקים
ומשימות טכניות כמו לקבוע זמן לטיפול ולהתארגן בהתאם, כדי שהמפגש יתקיים באופן קבוע ורציף ככל הניתן.
בשלבים הראשוניים ויש שיגידו לאורך הטיפול כולו, זמן הטיפול: קרי המועד שלו ומשך הפגישה, מהווים את המסגרת המחזיקה. מעין מיכל, אשר תפקידו ליצור את המרחב המכיל את עולמנו הרגשי.

אופי השיחה הטלפונית הראשונה ואורכה משתנה.
ישנם מטפלים שישתמשו במענה קולי ויחזרו אליכם. לעיתים מזכיר/ה או מי מטעמם יחזור על מנת לברר למה אתם זקוקים. בירור זה מאפשר למטפל לבדוק אם הוא יכול לסייע לכם "בבעיה המוצגת".
תפקידן של המרכאות במקרה זה הוא להניח הנחה כי במקרים רבים הבעיה המוצגת והבעיה האמיתית הן לא זהות. נדרש זמן כדי לגעת בשורש הדברים...
ישנם מטפלים אשר יבררו כיצד הגעתם אליהם. מטרת השאלה להבנתי היא לבדוק כי הם אינם מקבלים לטיפול בני משפחה או חברים של מטופליהם.

שיחת הטלפון היא צעד משמעותי ההופך את הטיפול מרעיון או מחשבה שבתוככם
לממשי ומציאותי.
בסופה, אם הכול התנהל למישרין, אתם יודעים מתי תתקיים הפגישה הראשונה עם המטפל.

עד הפעם הבאה,
שבוע טוב

שלב החיפוש

בשונה לאופן שבו אנו צורכים שירותים שונים
און ליין, או דרך אפליקציה
מרבית הטיפולים הרגשיים מתקיימים ב"Old fashion way"
פגישה ממשית
בחדר הטיפולים.

את מי נרצה לפגוש מולנו?

מה חשוב לנו שהמטפל  שלנו יהיה...?

שלב החיפוש הוא שלב אישי
כיוון שאנשים שונים יענו על השאלה הזו באופנים רבים.
כך למשל הקדישו זמן לחשוב
*הם תרצו מטפל גבר או מטפלת אשה?
*הם תרצו מטפל צעיר, בן גילכם, או מטפל מבוגר מכם?
במקרה זה, חשוב לזכור כי גיל המטפל לא בהכרח מעיד על שנות הניסיון שלו בתחום עבודתו.
*לניסיונו של המטפל בדרך כלל יש השפעה על גובה התשלום אותו הוא גובה. יש לקחת זאת בחשבון (תרתי משמע). האם נוכל לעמוד בעלות התהליך?
*האם חשוב לכם כי למטפל יהיה רקע אישי מסוים? לעיתים נדמה לנו כי נוכל להיות מובנים רק אם מישהו ידע על מה אנחנו מדברים כי הוא היה שם וחווה את הקשיים עליהם אנו מדברים, אך זה לא בהכרח כך. אני יכולה לחשוב על אינסוף דוגמאות לנושא זה. בתחילת טיפול מצבו האישי של המטפל יכול לעורר בנו סקרנות טבעית, אולם על פי רוב פרטים אלה נשארים עמומים או ללא מענה קונקרטי. בדרך זו "מושלכים" על המטפל חלקים מעולם הפנטזיה שלנו ויספרו עלינו ועל עולמנו הפנימי משהו.
*מה השכלתו של המטפל? האם הוסמך ולאיזה סוג של טיפול? מה היא הגישה בה הוא עובד?
*מה זמינותו של המטפל? האם יוכל להתחיל לעבוד איתנו כעת?
*כיצד הגענו אל המטפל? במידה והגענו על ידי ממליצים, חשוב לדעת כי מטפל הפועל ברמה אתית גבוהה, לא יכול לטפל במקביל בבני משפחה או חברים קרובים של מטופליו. לכל הפחות תידרש מידה של גילוי נאות בנושא זה.

בטיפולים המתקיימים בשירות הציבורי, שלב זה נחסך מכם היות ועל פי רוב נקבע על ידי השירות אל מי תופנו.
שלא כמו שנהוג להגיד לילדים במקומותינו: "מה שיוצא, אני מרוצה", חשוב לחדד בפני מקבל הפנייה את העדפותיכם האישיות. יתכן כי לא תמיד הן יענו, משיקולים שונים, אך ההחלטה עדיין נשארת שלכם.

עד הפעם הבאה,
להתראות.