תגידי לי, מה את חושבת שאני צריך לעשות?

לעיתים אנשים מגיעים לטיפול עם דילמה.
הם מחפשים תשובה.
לפעמים הם מחפשים אותה הרבה זמן.

אני סקרנית לדעת כמה מכם חושבים שמטפל צריך להביע עמדה ביחס לדילמה וכמה חושבים שלא? אנא השתתפו בסקר ... שמחכה לכם בתחתית הפוסט.

האם התשובה באם לנקוט עמדה בהתאם לבקשת המטופל או להכריע בהתלבטות
תלויה בן אדם שמולך? תלויה בסיטואציה? תלויה בגישה טיפולית?
האם עקרונית מטפל רגשי צריך לתת תשובה?
ואם כן -
ממה מורכבת העמדה שלו  -
ממה שהוא חושב שנכון?
ממה שהוא חושב "שצריך"?
מהמשאבים שעומדים בפני האדם שמולו?
ממה שמתאים לו ?
האם התשובה מושפעת ממערכת "ערכים" מסוימת, דתית, תרבותית, מגדרית, ערכית?
האם היא בכלל יכולה להיות מנוטרלת מ"פחדים" שכל אחד מאיתנו נושא עמו?

אני מקווה שחלק מהשאלות גרמו לכם לעצור רגע ולחשוב על כך באמת.

אבל אנשים רוצים תשובה....
ויש כל מני מקומות שאולי היא ניתנת להם באופן יותר ישיר.
אנשים פותחים את כתביו של הרבי מלובביץ' באופן אקראי ומקבלים תשובות ישירות לשאלות שלהם, או מתקשרים לרדיו ומקבלים חוות דעת ברורה מה עליהם לעשות. אחרים אולי פונים ל"מגידי עתידות" כדי להיות בטוחים ...
ורבים רבים משתפים הורים או חברים, שומעים דעות ומכינים רשימות בעד ונגד.
זה מובן, היות ובהחלטות "קשות"
תוצאות ההחלטה והשלכותיה יכולות לשנות את חיינו ולהשפיע גם על הקרובים והאהובים עלינו ביותר.
במקרה כזה, אנחנו רוצים שמישהו "אחר" יקבל את ההכרעה בשבילנו או לפחות יחלוק איתנו את האחריות.

יתכן שהמטפל נתפס כ"מי שיודע" או שיכול להגיד מניסיונו כיצד כדאי לפעול
ואפילו כמי שיחשוב מה בטובתנו.
דרך זו "פוטרת" אותנו לכאורה מהאשמה.
"זה לא אני החלטתי לבד..." נוכל להגיד אח"כ לעצמנו, לטוב ולרע.

אולם, דרכו של הטיפול הרגשי, להבנתי
איננה לספק תשובות של "עשה ואל תעשה".

הטיפול הוא מרחב
לשאול שאלות.
לפתוח אופציות.
לחשוב ביחד.
להתמודד עם אי הודאות, עם הפחד ועם הקושי להחליט.

לעיתים נדרש עוד זמן כדי להכריע
כדי להבין מדוע כל כך קשה לקבל את ההחלטה
לעיתים ההחלטה התקבלה ורק נדרש אומץ לחשוף אותה ולהגיד אותה בקול רם.
וגם אז...
יש דרך שצריך לעבור בין החלטה לביצוע.

הבשורות הטובות הן
שלקבל החלטה ממקום כזה
משמעותו לגדול, להיות "עצמאי" ונפרד
לעמוד על דעתנו, או במילים אחרות: להיות בוגר.

והגדת לילדייך

יום שישי בבוקר, חיפה, חנוכה 2015

כל השבוע חיכינו ליום הזה 

כי תכננו ללכת למוזיאון. 

קצת קולטורה. 

בוקר דצמבר שמשי קדם את פנינו 

וחנינו קצת רחוק כדי ללכת על הטיילת המהממת של מרכז הכרמל 

שצופה על המפרץ. 

בימים אלה מוצגת ב"מוזיאון טיקוטין לאומנות יפנית",

תערוכה בשם "האראג'וקו סטייל" - אופנת רחוב יפנית בצילומיו של קילט דואיטיס. 

לכו לראות, עם הילדים או בלעדיהם.

התערוכה מציגה תמונות של נשים וגברים יפנים שלבושים בבגדים ססגוניים ואוונגרדים 

שמבטאים בעיני - חופש.

חופש להיות, בלי להתחשב במגבלות של "מה יגידו"

"מותר או אסור" אופנתיים, 

"גברי או נשי"

ובעיקר, יכולת ללכת עד הסוף, בהגזמה, עם הביטוי האישי.

כשראיתי את הפרסום לתערוכה, בשלטי החוצות העגולים החיפאיים, 

עלו לי מחשבות שעיקרן : 

מחנכים אותנו ,"להיות כמו כולם, חלק מהעדר, חלק מהשבט" 

ובתורנו - גם אנחנו מחנכים באותו האופן.

חשבו על הקונוטציה שעולה בכם לשמע התיאור הוא "מיוחד" "שונה" או "קצת אחר".

אפשר לסיים כאן...

אבל בכל זאת, עוד כמה מחשבות.

מדינה שהמדים הם חלק מה DNA שלה

ואח"כ 

מחליפים אותם 

סנדלי השורש והמוצ'ילה 

אתה מזהה ישראלים כמוך, מקילומטר, גם הרחק מאזור חיוג 972.

אז צפיתי בתערוכה, בעיניים כלות

על היכולת הזו - 

להתחפש, להתגנדר, להתקשט, 

בכל צבעי הקשת, 

להיות בני בלי גיל... לא רק בפינת ה Dress up.

נניח - הילד שלכם או הילדה מבקש לצאת החוצה עם התחפושת 

האם תתנו לו ? 

כמה מוקדם אנחנו "חותכים" להם את היצירתיות והדמיון 

בשם הקונפורמיסטיות 

והמציאות. 

או, נניח והילד בוחר בגד שהוא לא לטעמכם האישי?

מה תעשו? תאפשרו לו "לבטא את עצמו" או "תקטלו" ותטילו וטו?

(כמובן, כדי להגן עליו, כי אתם יודעים, מה "כולם יגידו... ")

ואולי דווקא - הביטוי האופנתי הכי בוטה של הלך רוח זה

היא העובדה כי כמעט לא ניתן להבדיל בין בגדי הילדים לבגדי המבוגרים 

יש גרסאות מיני מי של בגדי הגדולות גם לקטנות...

והילדות נראות נפלא, 

טרה טרה שיק,

רק לא ילדות. 

ואחרי התערוכה 

עלינו לשתות שוקו חם וקפה בהתאמה

ואני חשבתי... 

"מה הבת שלי תספר ביום הראשון אחרי החופש, 

שישאלו איפה הייתם בחופש

והיא לא תענה:

הפסטיגל,

כמתבקש".

הסיכון בשלום עדיף על הסיכוי שבמלחמה

ימים קשים עוברים על כולנו. 
חושבים פעמיים לפני שיוצאים מהבית.
היות והחדשות מדברות על ה"סגר"
חשבתי שהוא במידת מה חל על כל הצדדים. כולם נסגרים פנימה, בפחד.

אבל היום בבוקר 
כשסידרתי מערכת 
מצאתי בתוך התיק של הבת שלי את הדף הבא 
והתנחמתי, על אמת 
שזה מה שמלמדים את הילדים שלנו.

וכל המילים, היפות האלה...
שיש בהן הבטחה לאיזשהו עתיד עבורנו ועבורם 
נראות כל כך תלושות מול מציאות בלתי אפשרית.

אבל - היי,
הבלוג שלי לא עוסק בפוליטיקה, אלא במשפחות.
   
ואני מוצאת לנכון לכתוב את כל זה דווקא כאן 
כיוון שכל מה שכתוב על הדף, 
הוא האמת שלי.

משפחות בהתפרקות ובפרידה יכולות להיגרר לשנים של מאבק,
רגשי, כלכלי, מסית, מפלג, מכסח, משפיל, מענה, 
להוציא הון כסף עליו 
כדי  
שבסופו של דבר - במרבית המקרים 
הם יצטרכו לשבת ולקבוע "הסדר" איך חיים בנפרד.

אני רוצה להדגיש כי היגררות לתוך מאבק 
היא לא רק של צד אחד.
"צריך שניים לטנגו".

כשהייתי צעירה ממש,
הייתה פעולה בתנועה 
שקראו לה 
"הסיכון בשלום עדיף על הסיכוי שבמלחמה".
אני חושבת שזה נכון בכללותו,
אך בטח שבמצב הרגשי העדין והכואב שבו נתונים כל בני המשפחה סביב הפרידה.

אין הסכמים קלים (כנראה)
ואין הסכמים שאין בהם ויתורים.
זה המשמעות של הסכם. שני הצדדים יוצאים בחוויה של WIN.
בשביל זה צריכים לשבת לשולחן שני אנשים מבוגרים
שמבינים שלמרות הפגיעה 
אני צריך או צריכה לכבד את הבן אדם שיושב מולי,
בדרך כלל כהורה של הילדים המשותפים.
זה קשה.
מממממ-אאאאא-דדדדד!!!

אבל זה עדיף. 
זה עדיף לכל אחד מהצדדים, לבריאות הנפשית והרגשית, למשאביו הכלכליים 
זה עדיף לילדים
שלא יאלצו לספוג לקרבם את שאריות הרעל והמלחמה.
המורשת שלכם עבורם 
היא בדיוק - האופן בו אתם נוהגים בהורה השני שלהם. 


הלוואי 
ויבואו ימים של שקט.

תמיד הכי חשוך לפני...

השנה כחלק מהחופשה המשפחתית
עצרנו ללילה במצפה רמון. ממליצה בחום.

בשנה שעברה עצרנו בחוות האלפקות. כל מי שהיה,  מכיר את הדרך המעט מפותלת וצדדית שמובילה לחווה.
בעיניים עירוניות באמצע שום מקום הקימה המשפחה המיוחדת הזו - מקום קסום. אני לא מכירה עוד שכמותו.
בעיני יש לראות בכך הוכחה לכוח של משפחה ושל חלום.

השנה, נסענו למצפה הכוכבים יחד עם חברים טובים שלנו.
ולמה הסיפור על האלפקות?
כי למי שמכיר איך מגיעים לחווה, פשוט ממשיכים לנסוע פנימה.
ועוד פנימה
ועוד ועוד.

מה שונים הכוכבים במצפה רמון לבין אלה שרואים בחיפה חשבתי לעצמי....

או הו - תאמינו לי שונים מאד!

האיש שלי, אותו אני שואלת את כל השאלות שאני לא יודעת אמר
שרואים אותם יותר טוב כי חשוך שם.

לא צילמתי
אבל נוף הכוכבים שנגלה לעיננו היה לא פחות ממרהיב.
ירח יחסית מלא האיר את שמי הלילה שפשוטו - נצצו בזוהר אלפי כוכבים.
חלקם נראו קטנים, אחרים גדולים יותר ובוהקים
תוכלו להסתכל כאן כדי להבין.

אני מספרת לכם על כל זה משתי סיבות:
הראשונה - תיסעו לראות בעצמכם. ותביאו מצלמה. זה כל-כך יפה.
ובאמת יש לנו ארץ נ-הדרת.
והשנייה כדי לכתוב משהו על פרספקטיבה.
על אף שישראל כזו קטנטונת, שירדנו מהכרמל ועברנו למכתש
היא נראתה לנו שונה. כולה, מרחק של 3 שעות (פלוס עצירה).
הנוף אחר, הצמחייה שונה, הטמפרטורה שונה, הקצב אחר.
ודברים שרואים משם, ממש לא רואים מכאן.

זה לימד אותי משהו על נקודות מבט, כי בעצם הכ-ל תלוי איך מסתכלים או מאיפה מסתכלים.
זה מצריך עוד זמן כדי לבחון דברים ולחפש אותם מעוד זווית
בטח לפני שמקבלים החלטות
או חושבים בנחרצות על משהו.

ולבסוף - איך הדברים הכי יפים, הם חני חינם.

הקייטנה שברמות ים ליד ים הרמות

האם מישהו מכם מזהה מאין לקוחה הכותרת?

מדובר בפתיחה לאחד מספרי הילדים האהובים עלי בכל הזמנים.... והשבוע קניתי אותו במהדורה חדשה לדור ההמשך.

הייתי שמחה לדעת מי מבין "ההורים הגרושים" או הורים שהם בעצמם ילדים שגדלו בבית שבו ההורים התגרשו מכיר את הספר, ואני רוצה לקוות כי כל מי שיקרא
יזהה או יגיד אההההה.... מלא בנוסטלגיה דביקה שיבין שמדובר ב"אורה הכפולה" של אריך קסטנר.

נדמה לי שזה ספר שקראתי הרבה מאד פעמים.
לי ואורה נפגשות בקייטנה (כאמור, שבים הרמות) ומחליטת לעולל תעלול להוריהן.
למי שלא קרא את הספר, ההמלצה החד משמעית שלי היא - גשו לקרוא.
מדובר בחובה כהורים לילדי שני הבתים ולו כדי להבין את הצורך, הגעגוע ואת מאווי הנפש באיחוד התא המשפחתי.
גם אם הפנטזיה איננה מציאותית
הספר מאפשר "קתרזיס" דרך הזדהות עם הדמויות.

דרך הסיפור אפשר לכתוב מעט על חופשת הקיץ הקרבה.
הילדים יוצאים לחופש והנושא מחייב את הערכות שני ההורים.
*נסו לתאם מראש זמנים שבהם הילד שוהה אתכם. אם אתם נוהגים בשיטת היום כן יום לא, או בשיטת כל סופ"ש השני, נסו דרך הידברות לאפשר לילדים שהות ממושכת יותר במחיצתכם, כדי לייצר תחושה של יציבות והמשכיות. כמה ימים ביחד יכולים להיצרב כזיכרון מתוק.
*חשוב לבדוק עם הילד את מועדי הטיולים, המחנק"ים (מחנות קיץ) או אירועי הכיתה.
*חשוב לתאם עם ההורה השני כללי התנהגות ברורים באירועים המשותפים. אתם מגיעים לשם כדי להיות עם הילד ולא כדי "לאמלל" האחד את השני.
*חשוב לתאם כהורים את נושא החופשות. מראש. לעיתים הורה רוצה לצאת עם ילדיו לחו"ל. יציאה מהארץ מחייבת הסכמה של שני ההורים, העברת דרכונים, מתן מידע היכן ואיפה תשהו. בהקשר לכך אני מציעה כי תתנו את היחס אותו הייתם רוצים לקבל.
*אפשרו לילדיכם לשתף את ההורה השני בחוויות. בין אם דרך טלפון, תמונות בווטסאפ או מיילים. תנו לילד לבחור את השיטה המועדפת עליו. היו רגישים לצורך שלו לקנות מזכרת להורה השני, או לזכור אותו באופן חופשי ונטול אשמה.
*תאמו עם ההורה השני את נושא "הכנת שיעורי הקיץ" אם ילדיכם עדיין בגיל.... על מנת שלא יווצר מצב שבו הורה אחד עושה "כיף" והורה שני עושה "שיעורים".
*תאמו את נושא הקניות וההצטיידות לשנה הבאה. החליטו מראש על מדיניות: כל כמה שנים קונים תיק ומצטיידים מחדש.
*גלו גמישות אחד כלפי השני. הקיץ מלא באירועים. כאנשים שונים אנחנו רוצים לחשוף את הילד לעוד עולמות. לא על הכול חייבים להסכים... הילד יכול להיחשף לשוני בין ההורים. במובן זה "סמכו" על הילד שיוכל לבחור את דרכו ולייצג את העדפותיו מול ההורה השני כמובן, בהתאם לגילו.
*גלו גמישות גם בזמנים. תנו גיבוי האחד לשני.
*ועצת הזהב לסיום- כאשר ילדיכם בחופש עם ההורה השני, קחו גם אתם חופש - התפנו למשימות שבשוטף אין לכם זמן לעשות: השקיעו בזוגית חדשה, תנוחו..., התנסו בתחביב חדש ומלאו מצברים.

אשמח לשמוע עוד על שביל הזהב אותו מצאתם כמשפחה מורכבת
מאחלת לכם ולילדיכם קיץ נעים
עם הרבה כיף בחיק המשפחה.

עד הפעם הבאה,
להתראות

היציאה לעצמאות

בסופו של יום העצמאות ה -67 למדינה, החלטתי לכתוב כמה מילים.
לוח השנה הישראלי מזמן לנו בסמיכות שני ימי זיכרון ויום חג.  
ההצמדה הזאת מלמדת יותר מהכול על הצמיחה שמתאפשרת מתוך טראומה.

בחיים הרגשיים שלנו כעם, ומבלי להיכנס לסוגיות פוליטיות ומדיניות, אנו מונעים מחרדה קיומית זו (בחרו כל נאום של רוה"מ שתרצו לצורך כך).
וכך למרות היותנו מדינה ריבונית בעלת צבא חזק,
כשאנו מסתכלים במראה אנו רואים בעיני רוחנו את סכנת הכיליון.

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל,
"מגש הכסף" עליו ניתנה המדינה, כפי שכה היטיב לנסח אלתרמן,
קושר אותנו לכאן, למולדת: אדם, דם ואדמה.

העצמאות הישראלית, קשורה בהישרדות ובמאבק.
אני רוצה להאמין ולקוות כי המאבק הזה הוא למען עתיד ילדנו
ובהינתן כך -
אנו צריכים להבין כי גם האחר, גם "האויב" נאבק על אותו הדבר בדיוק: למען עתיד ילדיו.

ומ"אמא המדינה" נעבור לאמא הפרטית.

מרגע הלידה, ועד לסיום חיינו אנו נמצאים בתהליך של "נפרדות ועצמאות".
תהליך רגשי זה נמשך לכל אורך חיינו.
כאשר הוא מתפתח באופן תקין אנו מסוגלים לנוע באופן משוחרר בין מצבי תלות יחסיים לעצמאות (אף היא יחסית). ולמה יחסית? כי כאשר אנחנו בקשר נוצרת תלות מחודשת
והפחד כי נאבד את האדם הקרוב לנו שוכן בתוכנו.
היכולת ליצור קשר, לאהוב וללדת (מעגל החיים, כן) ולאפשר לילדנו להיפרד מאיתנו בתורם,
היא סוד החיים.

עוד על עצמאות,
גם בפעם הבאה.

למה דווקא משולש?

מכירים את זה, כשהורים אוחזים ידיים לילד הפעוט שלהם
כל הורה יד
והולכים ברחוב
ואז משחקים יחד:

אחת,
שתיים 
ו- ש ----לוש

והילד מונף באוויר, ועושה צעד ענקי
ומיד בסיום
הוא דורש
"שוב" אחת שתיים ו- שלוש....

אז המשחק הזה הוא משחק בתוך המשולש.
והמשולש הזה הוא הבסיס: אבא -אמא-ילד.
גם אם אח"כ יש אחים, עדיין עבור כל ילד בתוך המשפחה יש משמעות רגשית ליחסים שנוצרו במשולש (זה לא אני אומרת כמובן, אלא פרויד).

על היחסים במשולש, וגם על היחסים שבין הדיאדות השונות (אבא-אמא, אמא-ילד, אבא-ילד) קטונתי מלכתוב במסגרת זו.
זוית הראיה של הבלוג הזה עוסקת  במשפחות בהן ההורים נפרדו ובילדי שני הבתים.

מה דעתכם, אם הייתם צריכים לבחור דימוי ל"משולש" לאחר פרידה, כיצד הייתם מתארים אותו?
אופי הדימוי אותו תבחרו, מתאר את היחסים שבתוכו ואת מורכבותם.
הורים שהצליחו באופן מספק להפריד בין היותם זוג להיותם הורים ימשיכו לספק לילדם משולש בטוח ויציב לצמוח בתוכו.

אם נתקעתם, ולא עולה לכם דימוי
תוכלו לחפש משולשים אחרים בחייכם או בחייו של הילד.
אם תתבוננו דרך זכוכית מגדלת "משולשת" תוכלו לראות שאנו נוטים ליצור הרבה משולשים.
חברויות משולשות הן דוגמא טובה לכך.
אופי המשולשים האחרים (הלא משפחתיים) משחזר פעמים רבות את דפוס היחסים אותנו למדנו באותו משולש בסיסי.

בהזדמנות זו, הוספתי לבלוג רקע חדש ומשולש.

עד הבאה הבאה,
להתראות.