יומולדת

מי לא אוהב יום הולדת?
"יומולדת" זה קצת פאסה, עדיף הרבה יותר "שבועמולדת", לא?
חוגגים לילדים בכל מסגרת אפשרית:
בגן, בצהרון, בחוג, בבית עם המשפחה ואח"כ עם מעגל החברים של המשפחה
ככה שיש הרבה סיבות למתנות, עוגות שוקולד ותמונות ב"אינסטוש".

ובמעבר חד, (כמו שאומרים יותר מדי פעמים מגישי החדשות שלנו)
הלוואי ורק נצטרך להתעסק בחגיגות, הכנות לחגיגות וקישוטים
במקום לראות את החדשות היום בשמונה ולחשוב

"איך יכול להיות, שיש ילדים בני עשרים, שלא יחגגו יותר לא יומולדת ולא שום דבר אחר?!"  

או
"איך יכול להיות שיש ילדה (ובקרוב גם ילד) שאבא שלה לא יהיה במסיבת יום הולדת שנתיים שלה?! או ביום ההולדת שלו ממש ?! "


וכך באמצע המחשבות על היומולדת
נהיתי עצובה.

גם בלי קשר לחדשות יום הולדת לפעמים מעורר מתח.
מכירים:
its my party and i cry if i want to....
כזה.

יש  ילדים שמתכננים את היומולדת שלהם הרבה זמן. אם במשפחה שלכם התכנון נעשה בשיתוף של בעל השמחה אז יש הערכות לקראת האירוע.
לפעמים בוחרים נושא למסיבה, לפעמים מבקשים מפעיל או מפעילה, בוחרים בגדים, מזמינים חברים ומשפחה
מבקשים משאלות בנוגע למתנות.
יש ילדים שכל זה גורם להרגיש "בעננים" מתרגשים ומחכים
ולאחרים לאט לאט נבנה בבפנוכו "ענן" שמבשר גשם.
הענן שלהם זה ענן של מחשבות והן בדרך כלל אפורות:
אולי לא יבואו???
אולי לא יבואו מספיק ילדים???
אולי הילד או הילדה שאני אוהב לא ירצו להיות איתי???
אולי אני לא אקבל אף פתק ב"חבילה הגיעה"?
סתם,
לא ניראה לי שמשחקים יותר "חבילה הגיעה".

ואז במקום להנות מזה שהם "מרכז האירוע" הנסיך או הנסיכה התחושה היא ש:
"כל מה שאירגנתם פה - זה מה זה לא בשבילי ואני לא משתף פעולה".
אפשר להבין.
לא כולם נולדו כדי לעמוד באור הזרקורים. אנחנו לפעמים דורשים מהם, את כל מה שאנחנו לא הצלחנו.
אז בנוסף ליומולדת, ללחצים שקודם הזכרתי (יבואו-לא יבואו, יבואו מספיק, מי שאני אוהב יתייחס אלי או לא)
יש גם את כל הציפיות של ההורים
שרק
רוצים
שלילד
יהיה
טוב.

ברור.

הממממ.... אז מה עושים?
אף אחד לא רוצה דמעות מעל הסוכריות של הקאפקייקס.

בודקים.
בודקים בהתאם לגיל של הילד מה מתאים לו השנה.
חושבים.
חושבים על הילד שלנו. לא על הילד כפי שהינו רוצים שיהיה.
מתכננים.
מתאמים ציפיות עם הילד לגבי אופי האירוע.
יש ילדים, גם גדולים, גם קרוב לגיל ארבעים שלא אוהבים הפתעות.
ויש ילדים שכן.
אותם כדאי להפתיע ואף להסריט... כדי שיהיה מה להקרין בסרט של הבר מצווש.

להורי שני הבתים נדרשת הכנה נוספת.
יש משפחות שחוגגות פעמיים.
זה גם סוג של בונוס.
(יהיו לך שתי מתנות. זה משפט קלאסי למצדדי השיטה).

להורים שמתכננים לחגוג יחד "בשביל הילד"
אני מציעה לשאול שאלה נוספת בשלב תיאום הציפיות.
והשאלה היא "האם יהיה לך נוח, נעים ומתאים שנחגוג יחד"
התשובה יכולה להיות מורכבת יותר מ"כן" או "לא".
לעיתים המתח הנילווה למצב בו שני ההורים יחד באירוע אחד הוא גדול מדי. ילד שכבר למד לתפקד מול כל הורה בנפרד עלול לחוש שהאיזון אליו הורגל הופר.
יתכן וירגיש שהוא מחוייב להיות עם כל הורה שוה ושווה.. כדי שלא לקפח אף אחד
יתכן והוא יחוש כי הסיטואציה היא כה מלאכותית ומזוייפת שהוא פשוט לא ידע מה מצופה ממנו.
ומאידך יש ילדים שירגישו שעצם האפשרות לחגוג יחד היא התגשמות משאלת הלב הכמוסה ביותר.
ואולי... המורכבות היא כי כל התשובות נכונות.
גם וגם.

בערב הזה, שפותח את "שבועהמולדת" של הבן שלי
אני רוצה לכתוב שהכתיבה היא גם דרך לפרוק מתח.
אפשר לבקש מהילדים לצייר את היומולדת שהם היו רוצים....
ואח"כ
לשמור את הציור טוב טוב עד לבר מצווש.

ניפגש בשמחות.

אמן.

כאבי גדילה

"אמא, כואב לי..."
"איפה כואב?"
"הנה פה..."
"אתה רוצה נשיקה?"

הורים רבים מדברים על הרצון הזה, המגונן,
שבו היינו יכולים לקחת מילדנו את כאבי הגוף, כאבי הלב ושילמדו מנסיוננו.
אולם החיים מלמדים אותנו ש: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצריים"
ובמובן הזה לכל אחד יש את יציאת מצריים שלו.
ההתמודדות שלו.
המדבר שלו.
הכאב שלו.

לעיתים אנו כל כך רגילים לכאב שאנחנו פשוט לומדים לחיות איתו. מוכנים לשלם את מחיר על הכאב המוכר ובלבד שלא נצטרך לעשות שינוי. שינוי הוא מפחיד, מלחיץ, דורש מאיתנו לארגן את המנגנונים שלנו מחדש.
עדיף הכאב הישן, על אי הודאות וחוסר השליטה.
כאב ופחד הם BFF.

המקומות שכאב לנו, הם המקומות בהם צמחנו.
צמחנו כי למדנו שיעור שהיינו צריכים ללמוד.
כי עמדנו באתגר.
כי גילינו שאנחנו לא מתפרקים.
כי למדנו שיש לנו יכולת.
שזה לא היה נורא כמו שחשבנו.
שההתמודדות היא משמעותית.
כי אנחנו לא אותו דבר אחרי.
כי נפתחה דלת אחרת.
כי תמיד יש עוד הזדמנות.

אני חושבת שאנחנו יכולים לעזור לילדים שלנו וגם לעצמנו
אם לא מיד ננסה לסתום את הכאב, לחסום אותו, להדחיק או להתעלם ממנו.
אם אפשר גם לחכות עם האמירה הכה מנחמת "זה יעבור".
אלא דווקא להיות במגע איתו.
נשאל "איפה כואב...?"
ניתן מקום לעצב, לאובדן, לאכזבה, לכישלון ולפחדים הקטנים והגדולים שסובבים אותו.
נדבר ונבקש פשוט : "תספר לי מה את מרגיש ביחס לזה".

נדע בלב שלא עם הכול נוכל "לעשות משהו". לפעמים (לצערי הרב מאד) אין מה לעשות.
המשמעותי הוא איך להיות עם מישהו בכאב שלו.

החלק שלנו, הוא ללמד אותם שגם אנחנו משתפים שכואב לנו. לא מלמדים אותם להישאר עם זה "לבד"
או עם "הכול בסדר" אצלי.

התפקיד של "סופרמן" כבר תפוס.

עד הפעם הבאה

ניהול זמן

אחת הקלישאות הכי טובות ששמעתי בעת האחרונה היא ש:

גם לביונסה יש רק 24 שעות ביממה.
רוצה לומר שהיות ולביונסה ולך יש אותו פרק זמן בדיוק,

כל אחת או אחד יכולים לעשות את מה שהגברת נואלס עושה כה טוב.

נשמע לי מהתקופה שלמדתי פסיכומטרי ששני צדי המשוואה אינם מסתדרים.

זאת אומרת הנחת היסוד הזו שגויה.

היא שגויה היות ו... כמובן, אנחנו לא ביונסה. 

אבל יש בה גרעין של אמת כי, אנחנו יכולות. 

יכולות לבחור להקדיש זמן לעצמנו, למראנו ולגופנו.
לקבוע לצאת לקפה של בוקר עם הבעל (עופ, אני מאשרת את רביעי )
לתאם, מראש זמן מיוחד לצאת יחד.
לעשות ספורט
לטפח את עצמנו.

כשיש סוג של חלוקת זמנים בין בני הזוג
נקרא לזה סוג של הסדרי טיפול באנשים הצעירים שבבית
לכל אחד יכול להיות אחר הצהריים או ערב קבוע לעצמו
וכך בין מטלות השוחקות והטוחנות עד דק
מותר שיהיה אי קטן של זמן שהוא Me Time.

בפעם הבאה שאתם בדילמה מסוג ניהול זמן תחשבו מה ביונסנה היתה עושה.

הפרדוקס הוא שכנפרדים בצורה סבירה

העיניין הזה נפתר. הוא נפתר כי קובעים זמנים שבהם כל אחד עם הילדים והוא מחוייב לעמוד בהם. 

ההורה הכי קרייריסט גבר או אשה מגיע בזמן לגן כי זה היום שלו. 

וההורה השני, יש לו קצת זמן לנשום, אז הוא יותר רגוע, יש לו יכולת להכיל את התסכול שלו ושל הסובבים אותו. 

זה לא קסם. באותה מידה זה יכול לעבוד אם שני ההורים 

י ת א מ ו  בינהם תוכנית שבועית דומה גם כזוג. 

ולסיכום, 

למה שביונסה לא מספיקה להתאפר... זה ניראה כך,

בעוד שאצל שאר בנות התמותה ... זה פחות עובד?

עד הפעם הבאה

בשביל כוס קפה איתך הייתי שם גם, אלף דולר

והיום על געגוע.
למי שצריך, זה הזמן להביא טישו.

כולנו מתגעגעים. נושאים בתוכנו אוסף של זכרונות מאנשים שהיו איתנו, ממקומות בהם גרנו, מילדותנו או מצעירותנו.
מתגעגעים למשהו, למישהו לפעמים לעצמנו.

היום התגעגתי לסבתא שלי. בימים קרים כאלה היא תמיד הייתה מכינה אוכל חם, מפנק ומנחם. הטעם הזה מהילדות, טעם של בית, עמד לי על קצה הלשון. חשבתי בליבי, כמה חבל שאז לא רשמתי אז את המתכון... שלא ידעתי להעריך כמה הטעם יהיה יקר עבורי ברבות השנים.

אני מתגעגעת לחברה שלי, שעברה לארץ רחוקה.
זה געגוע אחר. אפשר לדבר...
להתכתב, לקרוא, לסמס...
אולי לתכנן פגישה עתידית ...
אבל אי אפשר להיפגש. אי אפשר לקפוץ לקפה.
אני מחכה לחודש יוני.

ויש עוד געגועים. אנשים שאי אפשר לדבר איתם, או לחשוב על "...כשניפגש...".
חברויות עמוקות שפעם היינו "כמו אחיות", אהובים, קולגה שהיה משמעותי ועזר לגדול, מדריך...
אנשים שאין להם חלק בחיים שלי
אבל הם איתי.

לפעמים שיר ברדיו, מזכיר לי נשכחות,
לפעמים ריח... או מקום....
לפעמים בחלום, אם יש מזל...

הגעגוע הרבה פעמים עטוף בשכבות של נוסטלגיה מתוקה.
אני חושבת (אבל לא בטוחה) שאנחנו מתגעגעים למשהו טוב.
למקום שהיינו בו אהובים, מוכלים ומוגנים.
לפעמים אפשר אולי "לצחוק" או לסגור מעגל גם אם מקומות שהיו בעבורנו יותר קשים.
אני חושבת למשל על הצבא כתקופה כזו, אני לא יודעת אם געגוע מתאים פה... אבל בכל זאת צחקתי מאד כשראיתי "אפס ביחסי אנוש" כי זה הזכיר לי משהו מעצמי, ודרך הסרט יכולתי שוב להתחבר לשם. וזה מרגש.

לפעמים מתגעגעים למשהו בתוכנו שהולך לאיבוד:
"פעם לא פחדתי משום דבר"
"פעם הייתי יותר בטוחה בעצמי"
"שמחתי יותר" או "היה לי יותר זמן לעצמי"
"הייתי יותר רזה..., יכולתי לאכול הכול"
כולם מעידים על שינוי שעברנו, פנימי או חיצוני.

וגם בטיפול יש לגעגוע מקום. הרבה פעמים אנחנו נמצאים באזורי זמן שקשורים בעבר באופן טבעי.

ולפעמים,
מטופל מתקשר אחרי זמן ושואל:
"את זוכרת אותי?"
ואני רוצה לענות -
"מה ניראה לך?" "אפשר לשכוח, בכלל?"
ישבנו יחד, לפעמים לתקופה קצרה לפעמים ארוכה -
ואני זוכרת.
זה חלק מהדיל.

במדינה שלנו יש ימי זיכרון: מקדישים זמן להיות עם הכאב, האובדן, הרגשות המעורבים
מתייחדים. יש זמן לביחד ויש זמן שכל אחד עם עצמו.
זה כמובן לא פותר את הגעגוע. הוא שם.
אבל יש לו מקום.
במובן הזה, במקום להדחיק את הגעגוע, מקבלים אותו כחלק בלתי נפרד מהחיים.

עד הפעם הבאה,
להתראות

השקט שאחרי הסערה

לאוהבי הדרמה
הימים האחרונים מספקים שפע של תוכן.
ההכנות לסופה
הבירה נצורה
וראיונות עם מנהל אתר החרמון.

ואיזו התרגשות!!!
הנה ברגע אחד אפשר להסביר את הרווח האדיר שהסערה טומנת בחובה. יש תוכן כלומר יש על על מה לדבר, יש אקשן, יש מתח, ולבסוף יש פורקן.

ישנם זוגות שזוהי המראה של חייהם.
הם רבים
מתווכחים
צועקים
כועסים
מאשימים
כל הזמן.

הדרמה היא דבק מלכד. לעיתים עדיף סופה מאשר שום דבר. כלומר עדיף לבחור בסערות ומריבות מאשר להרגיש דכאון וחוסר אונים. כי המריבה מאפשרת לי להיות אקטיבית,
המריבות הן דרך לקבל יחס, להרגיש כי לבן הזוג איכפת ממני ושהוא לא אדיש אלי.
זוגות רבים משלימים ומפצים האחד את השניה לאחר מריבה בין אם זה בהתנצלות, מתנה או "מייק אפ סקס". כל אלה הם רווחים אשר משמרים  דפוס כואב זה.

לפעמים, האפשרות לריב כזוג מחפה על בעיות שכל אחד מאיתנו נושא עמו. במקום להתמודד עם הקשיים שלי אני מייצרת דרמה במקום אחר אשר מסיטה את תשומת הלב מהקושי שלי.

זוגות רבים.
זה חלק מהעיניין.
כשלא רבים בכלל ... המצב גם לא טוב.
בכל זאת
כפי שאנחנו דורשים הרבה פעמים מילדינו:
יש דרך לריב
יש גבולות ברורים שלא אמורים להחצות
ויש דרכים לפיתרון.

תקשורת טובה משמעותה שזוג יודע לעמוד גם בסערה
כשהיא מגיעה.

ונסיים בטיפ לימי הקרה:
כוס תה, עוגיות חמאה, שמיכת צמר ולהתכרבל
יחממו את הגוף והלב.

עד הפעם הבאה
להתראות

של מי הטיפול הזה בכלל?

טיפול במשפחות בתהליך פרידה וגירושין, ובוודאי גם במשפחות לאחר שהתהליך הסתיים
מחייב הסכמה של שני ההורים. בכתב.

לעיתים שלב זה מלווה בתסכול רב.
שלב זה חושף התנגדויות.
הורה אחד בעד הטיפול, וההורה השני לא.
הורה אחד רוצה לבוא להדרכה, השני לא פנוי לכך.
למי מדווחים על התקדמות הטיפול? האם ביחד בפגישה הורית או לחוד?
וכמובן, מי נושא בעלות הטיפול.

לעיתים נדרשת עבודת הכנה משמעותית שעיקרה:
אנחנו לא מוותרים על הנוכחות של שני ההורים בחיי הילד.
הידיעה הזאת, ששני ההורים היו שותפים להחלטה ללכת לטיפול פותרת את הפלונטר הרגשי של הילד. שני הוריו דואגים לו ולצרכיו הפיזים והרגשיים כאחד.

אני מניחה כי חלק מההורים שעברו או עוברים את תהליך הפרידה
או מי מחבריכם שעובר תהליך זה
ימצאו כי המילים שלי אינן פוגשות את המציאות.

לא כל ההורים נוהגים באופן הזה וכמובן לעיתים המאבק הוא על גב הילדים.
יש הורים שלא משתפים פעולה עם שום בקשה או דרישה של הורה השני גם אם היא נחוצה.

מצב זה הוא סימן לאובדן אמון, כעס ומתח בו שרויה המשפחה כולה.
אם המטפל יכנס למלכודת הזו, יבחר צד לא יהיה סיכוי להתחלת תהליך.
המטפל הוא לא בצד של מי מההורים.
המטפל לא מחלק מדליות על הורות טובה או גרועה.
המטפל לא שופט מי צודק.

חדר הטיפול צריך להיות מקום בטוח עבור כולם. גם כאשר עולים תכנים קשים, מתסכלים, כאובים מאד.

על כן מניסיוני יש חשיבות בגיוס שני ההורים לתהליך.
החתימה וההגעה לפגישת ההדרכה משמעותיים מעבר לעיניין הסמלי או החוקי.

הדבר נכון גם כאשר הפרידה הובילה למצבי קיצון שבהם אין קשר עם אחד ההורים
או שהילדים בוחרים צד או "מוסתים".
במקרה זה על המטפל להוות דוגמא להתנהגות תקינה ולשמש מודל בהתנהגותו הלכה למעשה.

חשבו על זה,
לא הייתם רוצים כי מישהו אחר יחליט החלטה הנוגעת לילדכם ללא אישורכם.
גם הצד השני לא.

הורים ששוקלים להיפרד בשל קשיים הנוגעים לטיפול השוטף בילדיהם
יגלו כי משימה זאת הופכת קשה אף יותר במצב החדש.
זהו אחד הפרדוקסים במצב החדש שנוצר
כעת עליהם להגיע להסכמות כתובות על כל דבר ועיניין.

הדבר נוגע לכל עינייני היומיום:
הסכמה לגבי מסגרת החינוך של הילדים,
הטיפול הרפואי שניתן לילדים
תזונה
המרחק בו יוכלו ההורים לגור זה מזה
האפשרות לצאת מחוץ לארץ
וכמובן הטיפול שינתן לילדם
בין אם מדובר בטיפול רגשי, רפואה משלימה, טיפול תרופתי כמו ריטלין או ביצוע איבחון.
כולם מחייבים הסכמה וחתימה.

התשתית ליצירת הבנה היא לעולם: פשרה.
במלחמות - כולם מפסידים.

עד הפעם הבאה
להתראות.