אחרי 20 שנה

אחרי שכתבתי בפעם הקודמת על תהליך רכישת האופניים,
הגיע הזמן לצאת לרכיבה ראשונה.

הפער בין מה שחשבתי על רכיבה על אופניים לבין אופניים הוא פחות או יותר - 20 שנה.
זאת אומרת הפעם האחרונה שרכבתי הייתה שרבין עוד היה חי... (זו מחשבה אסוציאטיבית, זה לא פוסט פוליטי).

אחרי האושר הגדול שקנינו לי אופניים
והמטען הרגשי שאופניים מעוררות:
"חופש" "ילדות" "עצמאות" "ספורט"
התחלתי לדווש.

הייתי בטוחה שהרכיבה תהיה "פיס אוף קייק".
הזיכרונות שלנו טבולים בנוסטלגיה ורודה  "מפעם".
ואני הרי פעם נסעתי לכל מקום על אופניים! שעות בחוץ.
בכל מזג אויר...
בלי פלאפון...
בלי קסדה...
בלי מחזיק לבקבוק מים
ובוודאי בלי הילוכים.

אבל-
ברכיבה היום
כאבו לי הרגליים...
לא הצלחתי לרכב בעליה
פחדתי מאד בירידות כשצברתי מהירות
ותרגלתי עצירות עם בלם היד ועם סוליות הנעליים (בו-זמנית).

מתחילה. מה יש לומר.

אבל לא רק הזיכרונות רכבו איתי.
היו גם מחשבות מהווה "על מה זה אומר מבחינתי לרכב על אופניים"
וגם שם נצפו פערים.
בעוד אני רכבתי לבנק, על אספלט עירוני
בתיקית האופניים שלי בפינטרסט תוכלו לראות דימויים אחרים לחלוטין.
ועיקרם: אופניים בצבעי פסטל עם סלסלת קש ופרחים.

הדבר הכי משמעותי - בסופו של דבר הוא שנהנתי מאד.
בירידה אחת מתונה, אפילו הרגשתי את הרוח על הפנים ו- אני ממליצה לכם לנסות את זה.

ובמעבר חד
(אך לשם האסוציאציות שלי הלכו)
אני רוצה לכתוב משהו על אקסים מיתולוגים.

במובן מסוים "אקסים מיתולוגים" הם כמו הרכיבה על אופניים של לפני עשרים שנה.
אנחנו זוכרים (לכאורה) את התחושה או הרגש שהרגשנו כלפי אותו אדם, פעם.
המיתולוגים הופכים לכאלה דרך עולם שלם של דימויים פנימיים, ממש כמו  התמונות מפינטרסט.
התמונות הללו, הן רק "כאילו טבעיות". בפועל הן מבויימות, עם פילטרים, על סף המושלמות.
במובן זה הן לא מציאותיות.
וכך גם עם אהובי העבר.
אנחנו לא אוהבים את "האדם האמיתי", האדם הזה כבר שונה ממה שהכרנו, כפי שאנחנו הישתננו, יש לו חסרונות
ובדרך כלל הוא גרם לנו לכאב, צער או פגיעה בפרידה.

כדי להתקדם, גם רגשית
צריך לחזור ולרכב שוב על אופניים. להתנסות בקשר נוסף.
שתי הרכיבות תהיינה שונות האחת מהשנייה.
החדשות הטובות
שיש מקום לשתיהן.

Enjoy the ride

עד הפעם הבאה,
להתראות

תגובת שרשרת

אז בפוסט הקודם, כתבתי על ההשלכות של הבחירות שאנחנו עושים,
והנה היום הייתה לי הדגמה חיה, איך בחירה אחת פשוטה ומה זה קטנה יכולה להשפיע על מהלך חיינו.

(תופים)

אוקי,
אז היום בצהריים הזכרתי לבעלי שכבר הרבה זמן אנחנו רוצים לקנות אופניים לילדה.
1. זה בריא.
2. יום כיפור... הבא, יגיע יותר מוקדם ממה שאפשר לחשוב. ויום כיפור זה חג האופניים. את זה כל אחד יודע.
3. הילדה צריכה לדעת לרכב בלי גלגלי עזר עד לתאריך הנקוב לעיל.

וכך - במקום לנמנם, יצאנו לדרך בשני רכבים. כדי שיהיה איפה לשים את האופניים.
עוד בדרך, אמרתי ש"אני חושבת שגם לקטן צריך לקנות אופניים. כי יש לו אופני דחיפה והגיע הזמן שהוא יפדל בעצמו".
והגדולה אמרה: "אני רוצה אופניים ורודים... עם סל".

הגענו לחנות האופניים.
רוכבים (בבגדים די צבעוניים) בדיוק חזרו משיעור רכיבה.

ובכן לבחור אופניים לילדים הייתה משימה די פשוטה.
הנה:
אופניים ורודים לילדה.

וגם הילדון קיבל אופניים עם גלגלי עזר.

לאחר ס"ד על האופנייים, החלטנו שהם מתאימים בהחלט לצרכים שהוגדרו.
בנקודה זו במקום לפנות לעמדת התשלום
התקנו פעמונים
בחרנו קסדות
וחיפשנו סל.

בשלב זה, שוטטנו חופשיים בחנות הגענו גם לאזור האופניים של המבוגרים.

מפה ----- לשם -----
בעלי החליט שהוא גם צריך זוג אופניים
"כדי שיהיה מי שיצא אתם לסיבוב".

וכך,
בכדי לא להישאר מחוץ לחבורה הרוכבת
וכדי לא להפסיד את כל הכיף הפוטנציאלי
קנינו גם לי זוג.
ואיזה זוג.
הייתי מצלמת, אבל האופניים יגיעו רק ביום ראשון.

לאחר שנתנו דחיפה קטנה לכלכלה הישראלית
התפננו לחשוב איך ניקח שלושה זוגות אופניים הביתה.
מיד הוצע לנו פתרון לנשיאת אופניים ברכב.

המוכר יצא אל הרכב הראשי שלנו -
אשר התברר כלא מתאים למנשא האופניים.
מסקנה ראשונה -
נצטרך לשדרג את הרכב המשפחתי, לרכב שיהלום את מעמדנו החדש כרוכבי דו גלגלי. אולי ג'יפ. 
כעת משהעמסנו את האופניים
(אחסוך מכם את הפרטים הטכניים הכרוכים בפעולה זו)
היה ברור כי נדרש לפרוק אותם היכן שהוא.

סוגיית הפריקה, היא היא המהות של פוסט זה.
שכן, אין מקום יעודי לארבע זוגות אופניים בדירתנו.
המחסן אינו מתאים לאחסן פריטים חדשים.
במחסן יש רק דברים שלא משתמשים בהם.
ואנחנו - מתכננים להשתמש באופנים.

המוכר האדיב מיד הציע שנקנה מתלי קיר לאופניים ושלח אותנו לחנות מתמחה.
כוחותינו פוצלו.
אני הרווחתי שיטוט בחנות כלי בית. השתדלתי לא להמשיך ולהניע את כלכלת ישראל ליום זה, והסתפקתי במתלים. ליד הקופה השארתי עציץ מעלף וסל עיתונים מקש. השארתי אותם שם, כי לא ידעתי היכן אניח אותם, שכן שעלי להכניס גם ארבעה זוגות אופניים למרחב הדירתי.

המסקנה השנייה והחשובה היא:
שאין ברירה,
נצטרך, מתישהו, לא דחוף, לעבור דירה. אולי משהו על הקרקע. שיהיה מקום לאופנים.

למי שחושב שהרחקתי לכת, תדעו שיכלה להיות מסקנה שלישית
הרת גורל אפילו יותר.
שאם כבר עוברים דירה
ויהיה עוד חדר
אז....

אבל אין מסקנה כזו.

לבינתיים נישאר במציאות.
שלושה זוגות אופניים (ועוד זוג שיגיע ביום ראשון)
וארבעה מתלי אופניים
עלו הביתה.


ואי אפשר בלי משהו טיפולי לסיום, נכון?
מכורים לאופניים אומרים שזה מרגיע.

חג שמח.

היום שאחרי

הבחירות הסתיימו, וכבר עבר די זמן...

בין אם מדובר בבחירות הממשיות שבהן כולם הצביעו לבין בחירות אישיות או רגשיות כאלה ואחרות
הרי ש"היום שאחרי" הבחירות מפגיש אותנו עם תוצאות הבחירה שעשינו.

כמו בשיר "The Road Not Taken"  של פרוסט,
שתי דרכים מתפצלות ביער...
ומשהלכנו בדרך אחת, בדרך כלל, אי אפשר לחזור אחורנית
או לחיות במקביל את כל האפשרויות.

האדם הבוחר
מתמודד בראש עם פחדים הנוגעים לבחירה,
עם שאלות של רווח והפסד
עם שאלות של עיתוי הבחירה
ובייחוד עם הרצון לבחור בכדי לשנות או להיטיב עם מציאות חייו.

כאשר הבחירות נוגעות לתא המשפחתי שלנו שאלות אלה קשות ומייסרות שכן הן משפיעות לא רק על הבוחר עצמו.
הן משפיעות באופן ישיר על בן הזוג או בת הזוג, על הילדים ועל המשפחה המורחבת.
בהקשר זה חשוב להזכיר כי לתחושת האשמה תפקיד כה משמעותי עד כי נדמה כי היא מנהלת את המערכה כולה.

גם למצב בו אנחנו מחליטים "לא לבחור" בניסיון להחזיק את כל הכדורים באוויר יש מחיר.
אנחנו חיים את חיינו מתוך תחושה של זיוף או הקרבה אשר לאורך זמן אינם מאפשרים התפתחות וצמיחה.
הורים נוטים להגיד לילדיהם "להיות אמיתיים" או "להקשיב לליבם"
אך כמבוגרים אנו יודעים כי הקשבה זו היא מורכבת מא-ד.

למחפשים פיתרונות קסם
או תשובה אחת....
או ידיעה ברורה מה נכון
לצערי אינני אשת בשורות.

בניסיון להבין את העתיד  ולדעת "מה נכון" עבורם
כבר שמעתי ונפגשתי עם אנשים שהתייעצו עם קוראים בקלפים, מגידי עתידות, קוראים בקפה, אסטרולוגים
עם מורים רוחניים החל מרבנים וכלה בגורואים למיניהם
עם אנשים שיצאו לחפש את עצמם בעולם הרחב, בטיולים אתגריים
וגם עם כאלה שנותרו ספונים בביתם - העיקר לא לקבל החלטה.
פונקציות אלה ממלאות תפקיד דומה "בהחזקת" הדילמה על אף השוני התהומי ביניהן.
בסופו של דבר - אף אחד לא יכול לקבל את ההחלטה במקומכם
אך התהליך אותו תעברו בדרך אליה חשוב
כדי לקבל כוחות
ובייחוד כדי להבין
מהיכן נובעת הבחירה שלכם, מה מניע אתכם ומה הייתם רוצים הלאה.

בהקשר זה - חשוב אולי להגיד משהו על בגידות.
היות ויש כל כך הרבה מה לכתוב בנושא הזה בהקשר הזוגי אתייחס היום רק להיבט שהוזכר כאן.
לעיתים בתוך המצב שבו האחד מתמודד אם שאלות הנוגעות לזוגיות מתרחשת "בגידה". אין הכוונה רק לאקטים הפיזים, לריגוש או להתאהבות. אלא השימוש בבגידה באופן רגשי כמייצגת של הדילמה "להישאר או לעזוב". במובן זה לשני הצדדים הן הבוגד והן הנבגד ממלאים תפקיד במשולש שנוצר גם אם באופן לא מודע.

עד הפעם הבאה,
להתראות.

על טווסים ואנשים

לפני כמה שנים,
בעודי נוסעת ממש ליד מרכז הכרמל
ראיתי טווס עובר במעבר החציה.

כאזרחית טובה החלטתי כי המוקד העירוני חייב לדעת על כך
והרמתי טלפון ל 106.

המוקדן, שהתפעל הרבה פחות ממני מהסיטואציה,
הסביר לי שטווסים עפים.
ושהאחרון, כפי הנראה נמאס לו מכלובו שבגן החיות
ויצא לסיבוב במרכז.
מה לא ברור?!

מזל שהאריה תמיד ישן שאני מגיעה.

איזו מין חיה זו, אפשר לקרוא בויקיפדיה.
ובהשאלה -
כולנו מכירים אנשים שמתהלכים כטווסים.
על פי רוב, אנו מייחסים להם תכונות הקשורות לרהבתנות.
צורך רב מאד בנראות, בחיצוניות ב"שופוני"
מחשבה על איך הם נתפסים על ידי אחרים
חשיבות עצמית מוגזמת,
לעיתים אף נקשרות תכונות שליליות נוספות כמו: אגואיזם וקושי לראות ולזהות את האחר ואת צרכיו.
בקצה הרצף - נתאר אנשים כאלה כנרקסיסטים.
(ועל כך ארחיב, בפעם אחרת... )

אבל הפעם, אני רוצה להדגיש דווקא את הצד החיובי של תכונות הטווס.
הטבע, העניק לו מניפה כל כך יפה כצורך אבולוציוני.
באופן דומה, אנשים ונשים בפרט, אינם צריכים להתבייש או להסתיר את יכולותיהם והישגיהם.
הם צריכים לחוש בטוחים "לזהור" "לבלוט" "להצליח".
בעשותם כן, הם נותנים לאחרים שלידם,
(ובכך אני מתכוונת בראש ובראשונה לבני זוגם, לילדיהם, לחבריהם
ובמעגלים רחבים יותר לקולגות שלהם, לכפיפים שלהם וכו' )
לגיטימציה לפעול לצידם באופן דומה.

אנשים שעושים זאת באופן חיובי ומפרה בטוחים בעצמם וביכולותיהם.
אצל אחרים קל להרגיש מתי פעולות אלה מנסות להסוות בטחון עצמי רעוע.

ולסיום ברוח החג:

לאחרונה סיפרתי שחזרתי ליצור. עבורי זה לא מובן מאליו.
אני נעזרת כדי שיהיה לי מספיק כוח ואומץ. ובכן... אם אתרגם את מה שכתבתי לשפת המעשה
צריך מידה של תכונות "טווסיות" כדי ליצור, לכתוב, להציג... להעלות לרשת וכו'.
הכנתי השנה תחפושת לבת שלי. וזה היה - תענוג גדול עבורי.
אני מצרפת מספר תמונות מתהליך היצירה:

וכמובן, אי אפשר בלי "שרביט" ו"כתר"

חג שמח
מלא שמחה לכולם

עד הפעם הבאה...

אדר

משנכנס אדר...  ההמשך ידוע.

פורים מתקרב ואתו ההכנות:
בחירת התחפושות, הכנת משלוח המנות, פעילויות לילדים ומסיבות למבוגרים.
היות ועוד בימי התנ"ך, יהודים התעסקו עם מה שקורה באירן (ע"ע מגילת אסתר) ניראה שלא הרבה השתנה פוליטית באזורנו. אין חדש תחת השמש.

אולם בניגוד לפסקה הפותחת המדכדכת,
פורים הוא חג של שמחה
עד - לא - ידע.

הנפש זקוקה לשחרור שמאפשר פורים, באופן לגיטימי.
כל אחד יכול לבחור מחדש בחג איזה פן באישיותו הוא רוצה להבליט השנה.
זאת הזדמנות, לצאת מהכבלים של השגרה ולהשתחרר
לשמוח , לרקוד, להנות "כמו ילדים".

כדי להתחפש, צריך מידה של חופש פנימי.
להרשות לעצמי להעז, בלי לחשוב "מה יגידו..."
מבוגרים שעושים זאת ללא קושי - אשריהם.
לשאר -
אני מזכירה  שמוכרחים להיות שמח זאת מצווה.

פורים הוא גם הזדמנות ליצירת הווי משפחתי
למשל בתחפושת משפחתיות שתוכלו לראות בתיקיית הפינטרסט שלי
ובהכנת משלוח מנות לאנשים אהובים יחד
ולא רק לילדים בבית הספר.
זאת עוד הזדמנות ללמד ילדים על החשיבות של תרומה לאחרים, ואפשר לחשוב יחד למי הם היו רוצים לתת משלוח
מנות בקהילה.


חג שמח.

חלומות על תיקים שאינם בהישג יד

הראו לי את התיק שלכם ואומר לכם באיזה שלב אתם בחייכם.

ילדי הגן, תיק אוכל. בגדי החלפה.

ילדים יסודי הולכים עם ילקוטים.
לפעמים זה ניראה יותר כמו ילקוט עם רגליים.

לחיילים יש צ'ימידן ששנייה אחרי השחרור הופך למוצ'ילה וסנדלי שורש.

אחר כך
האנשים האלה שיוצאים מהבית עם הכול ביידים:
פלאפון, מפתחות וארנק דק או דוחפים את הרישיון נהיגה לכיס האחורי  - חופשיים ומשוחררים.
משקפי שמש על הראש, כפכפים ברגליים
הם מוכנים.
זה שלב של חופש.

אני בשלב של תיק גב. גדול.
צריכה ידיים פנויות.
צריכה מגבונים.
תיק איפור,
יומן,
דפים של העבודה....
שהכול יכנס ושיהיה נוח.

בשלבים הבאים אני מתכננת על תיק צד
ואחר כך על תיק צד קטן.
ולבסוף, על תיק כזה ארוך,

למזרן של היוגה.

מה זה משטח חיתוך מתרפא?

בשבועות האחרונים,  אני לומדת בכל יום מושגים חדשים.

כל זה בזכות קבוצה מופלאה של נשים יוצרות בשם מוזה ויצירה - נתנאלה.קום

שווה!

היום למדתי על משטח ש"מתרפא מעצמו". חותכים עליו בסכין יפנית: בדים וניירות, אך יש לו יכולת לשקם את עצמו
מוכן לעבודה ויצירה חדשה.
אני רחוקה מעולם הנדסת החומרים
אבל הדבר הראשון שחשבתי עליו ביחס לפלא הזה
שיש אנשים שהיו צריכים לעטוף את הלב שלהם בשכבה נדיבה מהספוג הזה.

או הו כמה בעיות זה היה פותר...
שיברונות לב וגם סתם סדקים
היו "נספגים" פנימה, מבלי שהלב יאבד את האמון בבני אדם,
חדוות ההתאהבות
והרצון הבסיסי להיות בקשר.

מה שמזכיר לי את הסרט "שמש נצחית בראש צלול"
אני מפנה לויקיפדיה שפשוט מספרת את עלילת הסרט הכי טוב.

אם הייתם יכולים למחוק את זכרונותיכם ממערכת יחסים שהסתיימה
עם עם אדם אהוב,

הייתם עושים זאת?