אדר

משנכנס אדר...  ההמשך ידוע.

פורים מתקרב ואתו ההכנות:
בחירת התחפושות, הכנת משלוח המנות, פעילויות לילדים ומסיבות למבוגרים.
היות ועוד בימי התנ"ך, יהודים התעסקו עם מה שקורה באירן (ע"ע מגילת אסתר) ניראה שלא הרבה השתנה פוליטית באזורנו. אין חדש תחת השמש.

אולם בניגוד לפסקה הפותחת המדכדכת,
פורים הוא חג של שמחה
עד - לא - ידע.

הנפש זקוקה לשחרור שמאפשר פורים, באופן לגיטימי.
כל אחד יכול לבחור מחדש בחג איזה פן באישיותו הוא רוצה להבליט השנה.
זאת הזדמנות, לצאת מהכבלים של השגרה ולהשתחרר
לשמוח , לרקוד, להנות "כמו ילדים".

כדי להתחפש, צריך מידה של חופש פנימי.
להרשות לעצמי להעז, בלי לחשוב "מה יגידו..."
מבוגרים שעושים זאת ללא קושי - אשריהם.
לשאר -
אני מזכירה  שמוכרחים להיות שמח זאת מצווה.

פורים הוא גם הזדמנות ליצירת הווי משפחתי
למשל בתחפושת משפחתיות שתוכלו לראות בתיקיית הפינטרסט שלי
ובהכנת משלוח מנות לאנשים אהובים יחד
ולא רק לילדים בבית הספר.
זאת עוד הזדמנות ללמד ילדים על החשיבות של תרומה לאחרים, ואפשר לחשוב יחד למי הם היו רוצים לתת משלוח
מנות בקהילה.


חג שמח.

חלומות על תיקים שאינם בהישג יד

הראו לי את התיק שלכם ואומר לכם באיזה שלב אתם בחייכם.

ילדי הגן, תיק אוכל. בגדי החלפה.

ילדים יסודי הולכים עם ילקוטים.
לפעמים זה ניראה יותר כמו ילקוט עם רגליים.

לחיילים יש צ'ימידן ששנייה אחרי השחרור הופך למוצ'ילה וסנדלי שורש.

אחר כך
האנשים האלה שיוצאים מהבית עם הכול ביידים:
פלאפון, מפתחות וארנק דק או דוחפים את הרישיון נהיגה לכיס האחורי  - חופשיים ומשוחררים.
משקפי שמש על הראש, כפכפים ברגליים
הם מוכנים.
זה שלב של חופש.

אני בשלב של תיק גב. גדול.
צריכה ידיים פנויות.
צריכה מגבונים.
תיק איפור,
יומן,
דפים של העבודה....
שהכול יכנס ושיהיה נוח.

בשלבים הבאים אני מתכננת על תיק צד
ואחר כך על תיק צד קטן.
ולבסוף, על תיק כזה ארוך,

למזרן של היוגה.

מה זה משטח חיתוך מתרפא?

בשבועות האחרונים,  אני לומדת בכל יום מושגים חדשים.

כל זה בזכות קבוצה מופלאה של נשים יוצרות בשם מוזה ויצירה - נתנאלה.קום

שווה!

היום למדתי על משטח ש"מתרפא מעצמו". חותכים עליו בסכין יפנית: בדים וניירות, אך יש לו יכולת לשקם את עצמו
מוכן לעבודה ויצירה חדשה.
אני רחוקה מעולם הנדסת החומרים
אבל הדבר הראשון שחשבתי עליו ביחס לפלא הזה
שיש אנשים שהיו צריכים לעטוף את הלב שלהם בשכבה נדיבה מהספוג הזה.

או הו כמה בעיות זה היה פותר...
שיברונות לב וגם סתם סדקים
היו "נספגים" פנימה, מבלי שהלב יאבד את האמון בבני אדם,
חדוות ההתאהבות
והרצון הבסיסי להיות בקשר.

מה שמזכיר לי את הסרט "שמש נצחית בראש צלול"
אני מפנה לויקיפדיה שפשוט מספרת את עלילת הסרט הכי טוב.

אם הייתם יכולים למחוק את זכרונותיכם ממערכת יחסים שהסתיימה
עם עם אדם אהוב,

הייתם עושים זאת?

החבר החדש

חבר או חברה חדשים.
הבלוג מתכונן לולנטיינ'ס דיי.

ניראה כי עבור ההורה הפרוד או הגרוש מדובר בשלב שבו יש התחלה חדשה.
התרגשות מובנת ביחס לקשר החדש שמתהווה.

על כל המורכבות הרגשית הכרוכה בהכנסת אדם חדש למשפחה ולחיינו
אני רואה בכך שלב בריא והכרחי עבור ההורה ועבור ילדי שני הבתים.
בריא כי הוא מראה:
על התקדמות ולא על עצירה והשארות במקום.
על חיים ולא על אבל.
על אמון וניסיון מחודש לבנות משהו מתוך השבר.
על העובדה כי ההורה רואה את עצמו כראוי לחיים משל עצמו, אהבה וקשר.
כי הוא נותן לילד דוגמא אישית וזו דוגמא חשובה ביותר
הקשר החדש משחרר את הילד מהיותו תחליף הזוגיות של ההורה
ופעמים רבות מאפשר לו לחזור לחייו ולעינייניו
ובינהם כמובן גם התנסויות משל עצמו בזוגיות ובהתקשרות.

לא טוב היות האדם לבדו, דרשו חכמים ממני.

הקשר החדש של אבא או של אמא מהווה עבור הילד שלב נוסף בעיכול הפרידה.
הקשר הוא מראה נוספת לכך שהפנטזיה שאבא ואמא יחזרו לחיות יחד לא יכולה להתממש במציאות.
כדרכה של פנטזיה, צריך שיהיה לה מקום בעולמו הפנימי של הילד. הילד משמר בתוכו את המקום האידילי בו הוא נוצר משני הורים שהיו ביחד בשלב כל שהוא בחייהם.

ההכרות עם חבר או חברה חדשים צריכים להתרחש באופן הדרגתי ומותאם ככל האפשר לגילו וליכולתו של הילד.
הילד לא צריך להיות חשוף לעולם הדייטים של ההורה ולהכיר כל אדם שההורה בוחר להכניס לחייו לסטוץ או פלירט.
אם זה מבלבל עבורכם, זה מבלבל עבור הילד שלכם.
אם הקשר עדיין לא ברור, חכו קצת.
ספרו לבן או בת הזוג החדשה על ילדיכם, תראו כיצד הוא מגיב כשהוא שומע עליהם.
חשבו איך והיכן תרצו לספר לילד על ההכרות הצפויה לו. תנו לו להביע את הרגשות שלו ביחס לכך.
אל תפילו עליו את הפגישה.
אם הוא כועס, תנו מקום לכעס.
אם הוא סקרן, שאלו מה היה רוצה לדעת.
אם הוא אדיש, חשבו מה הוא מספר לכם בזאת.
אם הוא נלחץ, עשו את המפגשים המשותפים באופן מדורג. לא כל הזמן המשותף צריך להיות יחד.
אחרי הכול הוא חבר שלכם ולא של הילד.

אל תאמרו לילד כי הוא צריך לאהוב, לחבב או להסתדר עם בן הזוג.
הילד צריך לכבד אדם באשר הוא אדם,
אך קשר של חיבה נבנה מתוך הכרות ועל בסיס ההתנסות.
זה לא חייב להיות קליק מיידי.

אל תשלו את הילד שאם הוא לא יאהב את בן זוגכם,
נחליט ביחד.
החלטה כזאת היא שלכם, לטוב ולרע.

תנו לדברים זמן להתפתח.
היו ערים לתחושותיו של הילד, למחירים שהוא משלם עם הכנסת אדם חדש לבית.
יתכן כי יתעוררו מצבים דמויי תחרות
בהם הילד ינסה לראות במי תבחרו.
שלב זה מעורר מחדש קונפליקטים של נאמנות כיוןן ששוב האיזון מופר.

מורכב?

יומולדת

מי לא אוהב יום הולדת?
"יומולדת" זה קצת פאסה, עדיף הרבה יותר "שבועמולדת", לא?
חוגגים לילדים בכל מסגרת אפשרית:
בגן, בצהרון, בחוג, בבית עם המשפחה ואח"כ עם מעגל החברים של המשפחה
ככה שיש הרבה סיבות למתנות, עוגות שוקולד ותמונות ב"אינסטוש".

ובמעבר חד, (כמו שאומרים יותר מדי פעמים מגישי החדשות שלנו)
הלוואי ורק נצטרך להתעסק בחגיגות, הכנות לחגיגות וקישוטים
במקום לראות את החדשות היום בשמונה ולחשוב

"איך יכול להיות, שיש ילדים בני עשרים, שלא יחגגו יותר לא יומולדת ולא שום דבר אחר?!"  

או
"איך יכול להיות שיש ילדה (ובקרוב גם ילד) שאבא שלה לא יהיה במסיבת יום הולדת שנתיים שלה?! או ביום ההולדת שלו ממש ?! "


וכך באמצע המחשבות על היומולדת
נהיתי עצובה.

גם בלי קשר לחדשות יום הולדת לפעמים מעורר מתח.
מכירים:
its my party and i cry if i want to....
כזה.

יש  ילדים שמתכננים את היומולדת שלהם הרבה זמן. אם במשפחה שלכם התכנון נעשה בשיתוף של בעל השמחה אז יש הערכות לקראת האירוע.
לפעמים בוחרים נושא למסיבה, לפעמים מבקשים מפעיל או מפעילה, בוחרים בגדים, מזמינים חברים ומשפחה
מבקשים משאלות בנוגע למתנות.
יש ילדים שכל זה גורם להרגיש "בעננים" מתרגשים ומחכים
ולאחרים לאט לאט נבנה בבפנוכו "ענן" שמבשר גשם.
הענן שלהם זה ענן של מחשבות והן בדרך כלל אפורות:
אולי לא יבואו???
אולי לא יבואו מספיק ילדים???
אולי הילד או הילדה שאני אוהב לא ירצו להיות איתי???
אולי אני לא אקבל אף פתק ב"חבילה הגיעה"?
סתם,
לא ניראה לי שמשחקים יותר "חבילה הגיעה".

ואז במקום להנות מזה שהם "מרכז האירוע" הנסיך או הנסיכה התחושה היא ש:
"כל מה שאירגנתם פה - זה מה זה לא בשבילי ואני לא משתף פעולה".
אפשר להבין.
לא כולם נולדו כדי לעמוד באור הזרקורים. אנחנו לפעמים דורשים מהם, את כל מה שאנחנו לא הצלחנו.
אז בנוסף ליומולדת, ללחצים שקודם הזכרתי (יבואו-לא יבואו, יבואו מספיק, מי שאני אוהב יתייחס אלי או לא)
יש גם את כל הציפיות של ההורים
שרק
רוצים
שלילד
יהיה
טוב.

ברור.

הממממ.... אז מה עושים?
אף אחד לא רוצה דמעות מעל הסוכריות של הקאפקייקס.

בודקים.
בודקים בהתאם לגיל של הילד מה מתאים לו השנה.
חושבים.
חושבים על הילד שלנו. לא על הילד כפי שהינו רוצים שיהיה.
מתכננים.
מתאמים ציפיות עם הילד לגבי אופי האירוע.
יש ילדים, גם גדולים, גם קרוב לגיל ארבעים שלא אוהבים הפתעות.
ויש ילדים שכן.
אותם כדאי להפתיע ואף להסריט... כדי שיהיה מה להקרין בסרט של הבר מצווש.

להורי שני הבתים נדרשת הכנה נוספת.
יש משפחות שחוגגות פעמיים.
זה גם סוג של בונוס.
(יהיו לך שתי מתנות. זה משפט קלאסי למצדדי השיטה).

להורים שמתכננים לחגוג יחד "בשביל הילד"
אני מציעה לשאול שאלה נוספת בשלב תיאום הציפיות.
והשאלה היא "האם יהיה לך נוח, נעים ומתאים שנחגוג יחד"
התשובה יכולה להיות מורכבת יותר מ"כן" או "לא".
לעיתים המתח הנילווה למצב בו שני ההורים יחד באירוע אחד הוא גדול מדי. ילד שכבר למד לתפקד מול כל הורה בנפרד עלול לחוש שהאיזון אליו הורגל הופר.
יתכן וירגיש שהוא מחוייב להיות עם כל הורה שוה ושווה.. כדי שלא לקפח אף אחד
יתכן והוא יחוש כי הסיטואציה היא כה מלאכותית ומזוייפת שהוא פשוט לא ידע מה מצופה ממנו.
ומאידך יש ילדים שירגישו שעצם האפשרות לחגוג יחד היא התגשמות משאלת הלב הכמוסה ביותר.
ואולי... המורכבות היא כי כל התשובות נכונות.
גם וגם.

בערב הזה, שפותח את "שבועהמולדת" של הבן שלי
אני רוצה לכתוב שהכתיבה היא גם דרך לפרוק מתח.
אפשר לבקש מהילדים לצייר את היומולדת שהם היו רוצים....
ואח"כ
לשמור את הציור טוב טוב עד לבר מצווש.

ניפגש בשמחות.

אמן.

כאבי גדילה

"אמא, כואב לי..."
"איפה כואב?"
"הנה פה..."
"אתה רוצה נשיקה?"

הורים רבים מדברים על הרצון הזה, המגונן,
שבו היינו יכולים לקחת מילדנו את כאבי הגוף, כאבי הלב ושילמדו מנסיוננו.
אולם החיים מלמדים אותנו ש: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצריים"
ובמובן הזה לכל אחד יש את יציאת מצריים שלו.
ההתמודדות שלו.
המדבר שלו.
הכאב שלו.

לעיתים אנו כל כך רגילים לכאב שאנחנו פשוט לומדים לחיות איתו. מוכנים לשלם את מחיר על הכאב המוכר ובלבד שלא נצטרך לעשות שינוי. שינוי הוא מפחיד, מלחיץ, דורש מאיתנו לארגן את המנגנונים שלנו מחדש.
עדיף הכאב הישן, על אי הודאות וחוסר השליטה.
כאב ופחד הם BFF.

המקומות שכאב לנו, הם המקומות בהם צמחנו.
צמחנו כי למדנו שיעור שהיינו צריכים ללמוד.
כי עמדנו באתגר.
כי גילינו שאנחנו לא מתפרקים.
כי למדנו שיש לנו יכולת.
שזה לא היה נורא כמו שחשבנו.
שההתמודדות היא משמעותית.
כי אנחנו לא אותו דבר אחרי.
כי נפתחה דלת אחרת.
כי תמיד יש עוד הזדמנות.

אני חושבת שאנחנו יכולים לעזור לילדים שלנו וגם לעצמנו
אם לא מיד ננסה לסתום את הכאב, לחסום אותו, להדחיק או להתעלם ממנו.
אם אפשר גם לחכות עם האמירה הכה מנחמת "זה יעבור".
אלא דווקא להיות במגע איתו.
נשאל "איפה כואב...?"
ניתן מקום לעצב, לאובדן, לאכזבה, לכישלון ולפחדים הקטנים והגדולים שסובבים אותו.
נדבר ונבקש פשוט : "תספר לי מה את מרגיש ביחס לזה".

נדע בלב שלא עם הכול נוכל "לעשות משהו". לפעמים (לצערי הרב מאד) אין מה לעשות.
המשמעותי הוא איך להיות עם מישהו בכאב שלו.

החלק שלנו, הוא ללמד אותם שגם אנחנו משתפים שכואב לנו. לא מלמדים אותם להישאר עם זה "לבד"
או עם "הכול בסדר" אצלי.

התפקיד של "סופרמן" כבר תפוס.

עד הפעם הבאה

ניהול זמן

אחת הקלישאות הכי טובות ששמעתי בעת האחרונה היא ש:

גם לביונסה יש רק 24 שעות ביממה.
רוצה לומר שהיות ולביונסה ולך יש אותו פרק זמן בדיוק,

כל אחת או אחד יכולים לעשות את מה שהגברת נואלס עושה כה טוב.

נשמע לי מהתקופה שלמדתי פסיכומטרי ששני צדי המשוואה אינם מסתדרים.

זאת אומרת הנחת היסוד הזו שגויה.

היא שגויה היות ו... כמובן, אנחנו לא ביונסה. 

אבל יש בה גרעין של אמת כי, אנחנו יכולות. 

יכולות לבחור להקדיש זמן לעצמנו, למראנו ולגופנו.
לקבוע לצאת לקפה של בוקר עם הבעל (עופ, אני מאשרת את רביעי )
לתאם, מראש זמן מיוחד לצאת יחד.
לעשות ספורט
לטפח את עצמנו.

כשיש סוג של חלוקת זמנים בין בני הזוג
נקרא לזה סוג של הסדרי טיפול באנשים הצעירים שבבית
לכל אחד יכול להיות אחר הצהריים או ערב קבוע לעצמו
וכך בין מטלות השוחקות והטוחנות עד דק
מותר שיהיה אי קטן של זמן שהוא Me Time.

בפעם הבאה שאתם בדילמה מסוג ניהול זמן תחשבו מה ביונסנה היתה עושה.

הפרדוקס הוא שכנפרדים בצורה סבירה

העיניין הזה נפתר. הוא נפתר כי קובעים זמנים שבהם כל אחד עם הילדים והוא מחוייב לעמוד בהם. 

ההורה הכי קרייריסט גבר או אשה מגיע בזמן לגן כי זה היום שלו. 

וההורה השני, יש לו קצת זמן לנשום, אז הוא יותר רגוע, יש לו יכולת להכיל את התסכול שלו ושל הסובבים אותו. 

זה לא קסם. באותה מידה זה יכול לעבוד אם שני ההורים 

י ת א מ ו  בינהם תוכנית שבועית דומה גם כזוג. 

ולסיכום, 

למה שביונסה לא מספיקה להתאפר... זה ניראה כך,

בעוד שאצל שאר בנות התמותה ... זה פחות עובד?

עד הפעם הבאה