לעיתים אנשים מגיעים לטיפול עם דילמה.
הם מחפשים תשובה.
לפעמים הם מחפשים אותה הרבה זמן.
אני סקרנית לדעת כמה מכם חושבים שמטפל צריך להביע עמדה ביחס לדילמה וכמה חושבים שלא? אנא השתתפו בסקר ... שמחכה לכם בתחתית הפוסט.
האם התשובה באם לנקוט עמדה בהתאם לבקשת המטופל או להכריע בהתלבטות
תלויה בן אדם שמולך? תלויה בסיטואציה? תלויה בגישה טיפולית?
האם עקרונית מטפל רגשי צריך לתת תשובה?
ואם כן -
ממה מורכבת העמדה שלו -
ממה שהוא חושב שנכון?
ממה שהוא חושב "שצריך"?
מהמשאבים שעומדים בפני האדם שמולו?
ממה שמתאים לו ?
האם התשובה מושפעת ממערכת "ערכים" מסוימת, דתית, תרבותית, מגדרית, ערכית?
האם היא בכלל יכולה להיות מנוטרלת מ"פחדים" שכל אחד מאיתנו נושא עמו?
אני מקווה שחלק מהשאלות גרמו לכם לעצור רגע ולחשוב על כך באמת.
אבל אנשים רוצים תשובה....
ויש כל מני מקומות שאולי היא ניתנת להם באופן יותר ישיר.
אנשים פותחים את כתביו של הרבי מלובביץ' באופן אקראי ומקבלים תשובות ישירות לשאלות שלהם, או מתקשרים לרדיו ומקבלים חוות דעת ברורה מה עליהם לעשות. אחרים אולי פונים ל"מגידי עתידות" כדי להיות בטוחים ...
ורבים רבים משתפים הורים או חברים, שומעים דעות ומכינים רשימות בעד ונגד.
זה מובן, היות ובהחלטות "קשות"
תוצאות ההחלטה והשלכותיה יכולות לשנות את חיינו ולהשפיע גם על הקרובים והאהובים עלינו ביותר.
במקרה כזה, אנחנו רוצים שמישהו "אחר" יקבל את ההכרעה בשבילנו או לפחות יחלוק איתנו את האחריות.
יתכן שהמטפל נתפס כ"מי שיודע" או שיכול להגיד מניסיונו כיצד כדאי לפעול
ואפילו כמי שיחשוב מה בטובתנו.
דרך זו "פוטרת" אותנו לכאורה מהאשמה.
"זה לא אני החלטתי לבד..." נוכל להגיד אח"כ לעצמנו, לטוב ולרע.
אולם, דרכו של הטיפול הרגשי, להבנתי
איננה לספק תשובות של "עשה ואל תעשה".
הטיפול הוא מרחב
לשאול שאלות.
לפתוח אופציות.
לחשוב ביחד.
להתמודד עם אי הודאות, עם הפחד ועם הקושי להחליט.
לעיתים נדרש עוד זמן כדי להכריע
כדי להבין מדוע כל כך קשה לקבל את ההחלטה
לעיתים ההחלטה התקבלה ורק נדרש אומץ לחשוף אותה ולהגיד אותה בקול רם.
וגם אז...
יש דרך שצריך לעבור בין החלטה לביצוע.
הבשורות הטובות הן
שלקבל החלטה ממקום כזה
משמעותו לגדול, להיות "עצמאי" ונפרד
לעמוד על דעתנו, או במילים אחרות: להיות בוגר.
הם מחפשים תשובה.
לפעמים הם מחפשים אותה הרבה זמן.
אני סקרנית לדעת כמה מכם חושבים שמטפל צריך להביע עמדה ביחס לדילמה וכמה חושבים שלא? אנא השתתפו בסקר ... שמחכה לכם בתחתית הפוסט.
האם התשובה באם לנקוט עמדה בהתאם לבקשת המטופל או להכריע בהתלבטות
תלויה בן אדם שמולך? תלויה בסיטואציה? תלויה בגישה טיפולית?
האם עקרונית מטפל רגשי צריך לתת תשובה?
ואם כן -
ממה מורכבת העמדה שלו -
ממה שהוא חושב שנכון?
ממה שהוא חושב "שצריך"?
מהמשאבים שעומדים בפני האדם שמולו?
ממה שמתאים לו ?
האם התשובה מושפעת ממערכת "ערכים" מסוימת, דתית, תרבותית, מגדרית, ערכית?
האם היא בכלל יכולה להיות מנוטרלת מ"פחדים" שכל אחד מאיתנו נושא עמו?
אני מקווה שחלק מהשאלות גרמו לכם לעצור רגע ולחשוב על כך באמת.
אבל אנשים רוצים תשובה....
ויש כל מני מקומות שאולי היא ניתנת להם באופן יותר ישיר.
אנשים פותחים את כתביו של הרבי מלובביץ' באופן אקראי ומקבלים תשובות ישירות לשאלות שלהם, או מתקשרים לרדיו ומקבלים חוות דעת ברורה מה עליהם לעשות. אחרים אולי פונים ל"מגידי עתידות" כדי להיות בטוחים ...
ורבים רבים משתפים הורים או חברים, שומעים דעות ומכינים רשימות בעד ונגד.
זה מובן, היות ובהחלטות "קשות"
תוצאות ההחלטה והשלכותיה יכולות לשנות את חיינו ולהשפיע גם על הקרובים והאהובים עלינו ביותר.
במקרה כזה, אנחנו רוצים שמישהו "אחר" יקבל את ההכרעה בשבילנו או לפחות יחלוק איתנו את האחריות.
יתכן שהמטפל נתפס כ"מי שיודע" או שיכול להגיד מניסיונו כיצד כדאי לפעול
ואפילו כמי שיחשוב מה בטובתנו.
דרך זו "פוטרת" אותנו לכאורה מהאשמה.
"זה לא אני החלטתי לבד..." נוכל להגיד אח"כ לעצמנו, לטוב ולרע.
אולם, דרכו של הטיפול הרגשי, להבנתי
איננה לספק תשובות של "עשה ואל תעשה".
הטיפול הוא מרחב
לשאול שאלות.
לפתוח אופציות.
לחשוב ביחד.
להתמודד עם אי הודאות, עם הפחד ועם הקושי להחליט.
לעיתים נדרש עוד זמן כדי להכריע
כדי להבין מדוע כל כך קשה לקבל את ההחלטה
לעיתים ההחלטה התקבלה ורק נדרש אומץ לחשוף אותה ולהגיד אותה בקול רם.
וגם אז...
יש דרך שצריך לעבור בין החלטה לביצוע.
הבשורות הטובות הן
שלקבל החלטה ממקום כזה
משמעותו לגדול, להיות "עצמאי" ונפרד
לעמוד על דעתנו, או במילים אחרות: להיות בוגר.
