יום שישי בבוקר, חיפה, חנוכה 2015
כל השבוע חיכינו ליום הזה
כי תכננו ללכת למוזיאון.
קצת קולטורה.
בוקר דצמבר שמשי קדם את פנינו
וחנינו קצת רחוק כדי ללכת על הטיילת המהממת של מרכז הכרמל
שצופה על המפרץ.
בימים אלה מוצגת ב"מוזיאון טיקוטין לאומנות יפנית",
תערוכה בשם "האראג'וקו סטייל" - אופנת רחוב יפנית בצילומיו של קילט דואיטיס.
לכו לראות, עם הילדים או בלעדיהם.
התערוכה מציגה תמונות של נשים וגברים יפנים שלבושים בבגדים ססגוניים ואוונגרדים
שמבטאים בעיני - חופש.
חופש להיות, בלי להתחשב במגבלות של "מה יגידו"
"מותר או אסור" אופנתיים,
"גברי או נשי"
ובעיקר, יכולת ללכת עד הסוף, בהגזמה, עם הביטוי האישי.
כשראיתי את הפרסום לתערוכה, בשלטי החוצות העגולים החיפאיים,
עלו לי מחשבות שעיקרן :
מחנכים אותנו ,"להיות כמו כולם, חלק מהעדר, חלק מהשבט"
ובתורנו - גם אנחנו מחנכים באותו האופן.
חשבו על הקונוטציה שעולה בכם לשמע התיאור הוא "מיוחד" "שונה" או "קצת אחר".
אפשר לסיים כאן...
אבל בכל זאת, עוד כמה מחשבות.
מדינה שהמדים הם חלק מה DNA שלה
ואח"כ
מחליפים אותם
סנדלי השורש והמוצ'ילה
אתה מזהה ישראלים כמוך, מקילומטר, גם הרחק מאזור חיוג 972.
אז צפיתי בתערוכה, בעיניים כלות
על היכולת הזו -
להתחפש, להתגנדר, להתקשט,
בכל צבעי הקשת,
להיות בני בלי גיל... לא רק בפינת ה Dress up.
נניח - הילד שלכם או הילדה מבקש לצאת החוצה עם התחפושת
האם תתנו לו ?
כמה מוקדם אנחנו "חותכים" להם את היצירתיות והדמיון
בשם הקונפורמיסטיות
והמציאות.
או, נניח והילד בוחר בגד שהוא לא לטעמכם האישי?
מה תעשו? תאפשרו לו "לבטא את עצמו" או "תקטלו" ותטילו וטו?
(כמובן, כדי להגן עליו, כי אתם יודעים, מה "כולם יגידו... ")
ואולי דווקא - הביטוי האופנתי הכי בוטה של הלך רוח זה
היא העובדה כי כמעט לא ניתן להבדיל בין בגדי הילדים לבגדי המבוגרים
יש גרסאות מיני מי של בגדי הגדולות גם לקטנות...
והילדות נראות נפלא,
טרה טרה שיק,
רק לא ילדות.
ואחרי התערוכה
עלינו לשתות שוקו חם וקפה בהתאמה
ואני חשבתי...
"מה הבת שלי תספר ביום הראשון אחרי החופש,
שישאלו איפה הייתם בחופש
והיא לא תענה:
הפסטיגל,
כמתבקש".
